מזל דגים, על חלומות, סוריאליזם, געגועים וקרבן.

 המיתולוגיה

במיתולוגיה פוסיידון הוא האל השליט על הים. תלת הקלשון הוא מסמליו המפורסמים,  לרומים הוא האל נפטון. הוא מסוגל לגרום לרעידות אדמה באמצעות קלשונו. ישנם גם אלי ים נוספים כמו למשל זקני הים, נימפות הים (מרטין רודן 1982) והמפלצות.

זקני הים הם ישישים חכמים ושלווים ובעלי כושר נבואה. בנותיהם של זקני הים הן הנימפות. הנימפה היא דמות שחציה אישה וחציה דג. הן שלוות שקטות, ומסתתרות במצולות הים.

ישנן גם הסירנות, חציין נשים חציין ציפורים, המפתות בשירתן הנפלאה את המלחים, מושכות אותן אל לב ים  ומטביעות אותם במצולות. לא ניתן לעמוד בפיתוי קריאתן המסתורית.

רק אודיסאוס ואורפיאוס ניצלו מהן: אודיסאוס כאשר קשר עצמו לתורן ואטם את אוזניו ואורפיאוס , האמן המיתולוגי, שהתברך בקול יפה יותר משלהם ובכך השתיקן.

 לבהות עם דון חואן, לשתות תה עם נזיר טיבטי

מזל דגים ושליטו הכוכבי נפטון מייצגים באסטרולוגיה את משמעות הנצח: מוטיבים של אחדות, כאוטיות והתמוססות מעורבים בחלום ואשליה. משמעות זאת מעומעמת וכרוכה במצבים של בלבול, הזדהות. כאב והקרבה המעורבים בגעגועים. אין פלא שהמזל מקושר לאלמנטים ולמצבים חמקמקים כמו מים, מוסיקה, מיסטיקה ואף שיגעון.

הדג בהיותו נציג המעגליות והנצחיות של שחקני גלגל המזלות מזכיר את האירובורוס , הנחש האלכימי הבולע את זנבו. אין לדגים התחלה או סוף. הדג הוא בו זמנית האלפא והאומגה, ולכן לא ניתן לחשוב עליו במונחי זמן קווי או זמניות בכלל. אצל הדג ההפרדות, השפה והביקורת מוחלפים בהזדהות, בחלום וביצירה. בדומה לתיאורו של קרלוס קסטנדה בספריו( מסע לאכטלאן,1971, משנתו של דון חואן,1972 ומציאות נפרדת 1971), הדגים הוא אותו גרגיר קטן המצוי בזווית העין, זה שבעת הניסיון למקד מבט לראותו, הוא חומק.

ניתן להבחין בו רק בבהייה לא מכוונת קדימה, ללא כל ריכוז ומאמץ. כאלה הם המוטיבים הדגיים: פסיביים,שותקים ובוהים. האסטרולוגיה מאמצת את משפטו  של המשורר ויליאם בלייק האומר כי " הדימיון אינו מצב , כי אם הקיום האנושי עצמו". ניתן להציג את הדגיות עם תאוריית ה-anima mundi נשמת העולם ( גיימס הילמן בבל 2021) הדג קורא לנו להפוך את הנפש כלפי חוץ , להיפתח אל העולם . הנפש אינה בתוכנו , כי אם אנחנו בתוך הנפש כמשפטו של יונג . נשמת היחיד והעולם לא יכולות להתקיים בנפרד .

כארכיטיפ אסטרולוגי של כאוס, למשמעות הדגית יש ייצוג מבוסס אצל הפילוסוף הסיני לאו טסה (מהמאה ה-6 לפה"ס). כשכתב בטאו טה צינג על ה"וו ווי" שמשמעותו אי עשייה, ריק נעדר מוטיבים חיוביים. להיות כמו בול העץ, לזרום על פני המים,להימנע מתנועות מיותרות, כלומר לתת לחיים לזרום בספונטניות . תכונות אלה קרויות בסינית " דזה ראן" או בתרגום מילולי " כך מעצמו". הטאו הוא דגי היות שעל פיו כשהחכם הסיני שותק, מחשבתו נשמעת למרחק של אלפי מילין. הטאו הניתן לביטוי אינו הטאו הניצחי שנכתב בטאו טה צ'ינג. הדגים הוא הפסקת שלטון השכל והחושים והחלפתו במימד החוויה המיסטית.

גם בסיסו של הבודהיזם מתקשר לדגיות האסטרולוגית. מבטו מופנה נגד (בלעדיות) תפיסת השכל התאומי-בתולי כמקור בלעדי להכרת המציאות. הבודהיסט הדגי רוצה לחלץ את המציאות מתוך הגדרת המושג שבתוכו קבענו אותה. זהו תהליך של טיהור דגי נפטוני משיפוטים המפריעים לחוויה בלתי אמצעית המובילה למימד דגי של אחדות בין אדם לעולם. הדגים מותר על הפרדה ואובייקטיביות, אינו שופט ומבקר, הסלחנות מחליפה את השיפוטיות הגדיית. מזל דגים רוצה נירוונה-הארה. לגביו ההיגיון רק מסתיר את האינסוף. אין בו קוויות כמו בדאו, אין היסטוריה אלא מעגליות נטולת זמן, משמעות ואידיאולוגיות. העדרו של אל חיצון, טרנסצנדנטי, מבטל כאן את הצורך בתפיסת ההיסטוריה כקווית, כתכליתית זו המזוהה אסטרולוגית עם מזל גדי.

הדגים טוען לאשליה, בראש וראשונה לא ניתן לתפוס את העולם הממשי ברשת המילים והמושגים של התודעה. על המילים יש לוותר  ולהחליפם בשתיקה כסוג של שיחרור. אלן ווטס ( דרך הזן 1954) טוען שהמילים הן תבניות של אשליה, החורים ברשת שהחוויה חומקת בעדן כמים מתוך כברה. התודעה האמיתית הדגית היא וו שין בודהיסטי טאואיסטי, היא העדר תודעה. התרוקנות ממושא של מחשבה או פעולה. העדר תכלית לגבי דגים מהווה סוג של שחרור וחירות. המציאות לגביו היא חיזיון תעתועים, אשליה תודעתית הבנויה משניות תאומית של מילים ומושגים המסתמכים על הפרדה בסיסית של האדם מן העולם. הדגים יודע ששפה היא תנועה, אישוש לעולם חיצון ( וכנראה אישוש לבורא חיצון ). הדג יודה שזה שאינו ממהר לא מחמיץ דבר.

הריקות הדגית באה לביטוי במפגש של הפרופסור המערבי עם הנזיר הטיבטי. כוס התה אותה ממלא נזיר הזן לפרופסור שבא למנזר ושואל אינספור שאלות, נשפכת על גדותיה…" למה אינך חדל?" שואל הפרופסור, הנזיר משיב לו:" כך אתם במערב, כל כך מלאים שכבר לא נשאר מקום לדבר…". זוהי הריקות וחשיבות ההתמוססות והמחיקה הדגית.

 ג'ורג' ברקלי ,זליג וצונסי גרדינר

הפילוסוף והבישוף האירי ג'ורג' ברקלי היה בן מזל דגים (12.3.1685) ומייצג לגבינו את הדגיות במובנה הפילוסופי. חיבורו עקרונות ההכרה האנושית(1710) מתחיל בביקורת השפה והמילים. ברקלי סבר שהחומר הוא יריבו של אלוהים ואילו הממשות היחידה היא רוחנית ולא חומרית. השפה , לגביו לא מייצגת את המציאות החיצונית. ברקלי, כדג אידיאליסט פילוסופי, סבר שאנו קורבנות של אשליה, של חלום. אמרתו המפורסמת היא אכן הכרתית: " היות נמצא-היות נתפס",וכך הקדים דגית את התודעה על פני העולם החומרי. ברקלי גם העדיף לעשות מדיטציה ולוותר על המילים והמחשבות לטובת סוג של פרישות שקטה.

המיסטיקן הדגי שואף לצמצם את אישיותו עד לאפס, לריקות משחררת מהפרדות, מגבולות ומאשמה, מאותה זהות בלעדית –שקרית של "אני" מזויף וחלקי שכה מכאיבה לנשמה. לכן מזל דגים הוא אבדן הזהות המאפשר לריבוי הפנים והזהויות לבוא לידי ביטוי. רעיון זה מגולם באופן מובהק בדמותו של זליג בסרטו של וודי אלן (1983). זליג הוא סאטירה אודות חייו של יהודי אמריקאי בשנות העשרים שלו. זליג זכה לכינוי "איש הזיקית" היות שהתאים את עצמו לסביבה בה הוא נמצא, ( בדומה למים הדגיים הממלאים את צורת הכלי המכיל אותם)- בקרב הסינים הוא סיני, בחברת היטלר הוא נאצי ובסביבתו של האפיפיור הוא קתולי. הוא מאמץ באופן "דגי" תכונות של זה שמצוי בקרבתו. זוהי גם הזדהות דגית שנובעת מחוסר הפרדות- ההזדהות מבטלת את תחושת ה"אני" הנפרד , החיצון האובייקטיבי, כך שהפנימיות מתמזגת עם הסביבה.

טיפוס דגי אחר הוא צ'ונסי גרדינר, דמות הגנן ששיחק פיטר סלרס בסרט להיות שם (1979). בסרט סלרס הוא גנן שתקן ההופך באמצעות מסע פרסום למעמד לנשיאות ארצות הברית. הוא לא מחויב, כמובן לדרך פוליטית ברורה כלשהי. הוא מעורפל, סוג של לא כלום דגי הבולע לתוכו את כמיהת הבוחרים. בניגוד למתחריו אין לו עבר, תדמיתו צחה כשלג, הוא חסר זהות ואינו מכיר במרכבות החיים. הכל אצלו בסיסי ופשוט:" בגן הכל גדל לאחר שכמש"… הפשטות הדגית מנצחת כאן וגנן בור הופך לחביב הקפיטליזם האמריקני. זהותו היחידית היא זו הקיימת בדעת הקהל, צונסי הוא דגי כי חיי בגן, צועד בין הצמחים מחוץ למרחב ולזמן כבול עץ טאואיסטי המשייט בזרם הכללי ללא הפרעה. שאיפתו היחידה היא לבהות במסך הטלוויזיה.. אך החלל הדגי שנוצר משתיקתו ובהייתו מתמלא בתכנים של בעלי האינטרסים המנצלים את תמימותו הדגית נפטונית.

 מוזיקה,סוריאליזם ושגעון

הנשמה הדגית צונחת לחלל ללא תחתית . זוהי נפילה נפטונית אינסופית שמשחררת מהכל. במילים אחרות המצב הנפשי הדגי הוא ליפול באופן תמידי תמיד, מבלי להיעצר לעולם על קרקע מוצקה. זוהי נפילה אל האינסוף…איינשטיין שהיה בן מזל דגים (14.3) טען שאדם הנופל באופן חופשי אינו חש בכוח הכבידה. בנפילה חופשית אנו נמצאים באפס ג'י. שחרור מכבידה הוא שחרור מזמן, כך מתרגם לנו הדג הפיזיקלי. הפילוסוף שופנהאור שהיה בן המזל (22.2.1778) טען "שאנחנו אובדים בחלל ללא תחתית ברגע שאנו רוצים להכיר את עצמנו…" שופנהואר חשב על המוסיקה (הדגית) "שכל כך קל להבין אותה ובכל זאת קשה להסביר אותה", זאת היות שהיא מפיקה את כל התחושות הכמוסות של ישותנו, אך אינה מהווה חלק מהמציאות ורחוקה מהכאב הטמון בה…שופנהאור היה הראשון מבין הפילוסופים המערביים הגדולים שעסק בתורות הפילוסופיות של המזרח. הוא טען דגית כי הנפרדות שלנו זה מזה היא אשליה, סוג של ואהבת לרעך כמוך יהודי.המוזיקה היא השפה הדגית האוינברסלית היות שמובנת לכול מייד, ללא צורך במילה אחת. השפעתה על השומע מיידית. המוזיקה משחררת אותנו מהעולם התופעתי, היא יכולה להתקיים גם ללא העולם הזה.

הדגים הם השעונים הנוזלים של סלבדור דאלי, הם הסוריאליזם והם גם הציור הצעקה של מונק (1862-1944). הצעקה, יותר מכל, היא ייצוג של הסובייקט הדגי הטהור העומד ברשות עצמו ונאטם לסביבה הרועשת אולי המשכה של תמונה דגית מפורסמת זו הוא בשאלה של פינק פלויד בסרט החומה,:" האם יש מישהו שם בחוץ"..? הסביבה הרועשת היא העולם התקשורתי טכנולוגי, הפרעת הקשב הסלולרית הבלתי פוסקת. הצעקה של מונק היא דגית כי מייצגת שבר בתקשורת בו אנו מצויים כחלק מהנחיל של חברת ההמונים. אין אזניים לדמות הדגית של מונק על הגשר. היא אינה שומעת ולא משתתפת במשחק הניכור של ה"שם בחוץ".

הדגים הוא הפנטסילאה בספרו של קלווינו הערים הסמויות מן העין. עיר שאיננה, אלא רק משל היתה, לא ניתן לצאת מימנה היות שאין לה חוץ. היא הפרברים של עצמה… זוהי אלגוריה דגית של מצב ללא חוץ, ללא אובייקטיביות, שככל שמנסים לא מצליחים להתרחק ולצאת מימנה לעולם, היא מבלבלת ואינה מאפשרת יכולת להבחין בין פנים לחוץ. אין יותר התמצאות, הקודים להתמצאות אובדים דגית בתוך רגישות סהרורית וחלומית.

הדרך מהסוריאליזם אל השיגעון קצרה. דמויות השוטה והליצן, הטריקסטר, הינן דמויות דגיות. כבר בשנת 1494 כתב בראנט על "ספינת השוטים" בה כולנו מפליגים. הרונימוס בוש צייר אותה וארסמוס כתב בשבחי הכסילות והשגעון. גם דון קישוט הוא דמות של משוגע נפטוני החי חיי טירוף, המלך ליר הדגי הולך ומשתגע אצל שייקספיר. שייקספיר סבר דגית כי החלום הוא רכיב משמעותי של המציאות שאינה נגישה באמצעות ההיגיון. היא נגישה באמצעות האמנות שתפענח את החלום. ובאשר לספינת השוטים , מטפורות ספניות מזכירות את קריאתו של ניטשה " אל הספינות פילוסופים "…הים הדגי כמרחב ל אי יציבות המצוי   תמיד בתנועה , אין יותר קרקע מוצקה מתחת לרגליים. כך סברו בחוג הלוגיקנים הוינאי ב1920 ויטגינשטיין ואוטו נויראת שאמרו " אנחנו כמו מלחים שחייבים לבנות את הספינה שלהם מחדש בלב הים הפתוח מבלי שיכלו לפרק אותה במספנה ולהקים אותה מהרכיבים הטובים ביותר שישנם …להיות דג הוא להיות ספן .

הסוריאליסטים חשו שיש להם הרבה מן המשותף עם לואיס קרול שכתב את היצירה הדגית הקסומה "אליס בארץ הפלאות". הספר תוקף את ההיגיון הבתולי ( הקוטבי בגלגל המזלות לדגים) בדרך מיוחדת. במקום כוס התה של הנזיר הטיבטי, אליס מוזמנת למסיבת תה אנגלית טיפוסית אך המסיבה אינה מסתיימת אף פעם…היא ממשיכה לתמיד..הזמן למשתתפים בה הופך לנצח דגי אינסופי. אליס מאבדת  את זהותה ולא מסוגלת לענות לזחל על שאלתו" מי את?" " אינני יכולה להסביר את עצמי כי אינני אני," היא משיבה לו. הזחל (סמל לשינוי זהות בעולם הרגיל) יושב על פטרייה ומעשן נרגילה בעוד אליסה מנסה נואשות להסביר לו עד כמה ריק האני שלה.ובאשר לחתול הצ'שייר הנגוז מזנבו ומשאיר רק את חיוכו.. הוא מייצג את הדגיות היות שהוא היחיד בספר שמודה כי הוא משוגע, דבר שעושה אותו לשפוי היחידי. כך גם יוסריאן במלכוד 22 בספרו המפורסם של ג'וזף הלר (1961) הטוען בפני הפסיכיאטר הצבאי כי הוא לא שפוי ולכן צריך לשחרר אותו מהטיסות. המלכוד הדגי הוא כמובן היותו זה הטוען שהוא משוגע, דבר שהופך אותו לנורמאלי. אליס אפילו מצליחה לראות את הריקות, את הלא כלום הדגי. בספר " מבעד למראה" המלך הלבן שואל את אליס:" הסתכלי מי הולך שם?" " אף אחד" עונה אליס. " הלוואי שהיו לי עיניים כאלה", העיר המלך…" להיות מסוגל לראות את אף-אחד! ועוד ממרחק כזה!". אליס הצליחה לראות את האפס, את הלא כלום.

חלומות, געגועים, הזדהות וקורבן

הפילוסופיה הדגית טוענת שלא ניתן לדעת מה אמיתי יותר: מצב ערות או חלימה. כמו שצוונג טסה, הפילוסוף הסיני, אמר על אדם שחלם שהוא פרפר, התעורר ושאל את עצמו: " האם אני אדם שחלם שהוא פרפר או שמא אני פרפר החולם שהוא אדם שחלם שהוא פרפר". בהודו קיימת עדיפות ברורה לקשר עם הנשגב במצב של חלום על פני כל קשר התגלותי (בידרמן, מסעות פילוסופים 2003) אחר, זאת מפני שהחלום והאל נוטלים חלק באותה מציאות פנימית שנתפסת בהודו הדגית כמובנת מאיליה

זוהי, אם כן קדימות דגית של השלכת הפנימיות על החיצוניות. בספרו של לואיס קרול (מבעד למראה) טווידלדי מספר לאליס, שהיא שומעת את נחירותיו של המלך רד הישן וחולם עליה. אם חס וחלילה יתעורר המלך, כך הוא טוען באוזניה, תיעלם אליס יחד עם חלומו של המלך. עדיף, אם כך, שהחלום ימשך כדי שאליס תמשיך להיות שם ולא תתפוגג. הפילוסוף הדגי יטען שלא ניתן לדעת את התשובה לדילמת החלום היות שאין נקודת משען חיצונית אובייקטיבית שבעזרת תמיכתה ניתן להגיע לפיתרון. אנו לא יכולים לדעת עם אנו פרפרים או בני אדם, אך ברור שאנו חולמים.

הנצחיות הדגית מבוטאת באופן יצירתי במיוחד במחזה של סמואל בקט "מחכים לגודו", שם שני הנוודים מתחבטים בשאלה אם לחכות לגודו או ללכת איליו. (גודו מסמל את גוד, האל) הנוודים של בקט נמצאים במצב נצחי של המתנה. הם חיים בזמן אינסופי, סוג של נצח נפטוני המייצג את הכמיהה הדגית ותחושת אי המימוש הקיימת במזל באופן פסיכולוגי.

הגעגוע הדגי הופיע אצל הפילוסוף הדני סרן קירקגור,המוותר על ארוסתו רגינה אולסן ובכך הופך את אהבתו אליה למוחלטת ומתמשכת, לבלתי פגיעה ולנצחית. זהו סוג של טיהור דגי על ידי ויתור טוטאלי היות שיש משהו מזכך ומטהר

בוויתור, מתוך השארות בכמיהה ללא מימוש. הויתור והכמיהה הופכים את הזמני לנצחי, הזמן לדגים נחשב נחות, מחולל, הנצח לעומתו טהור ונקי לחלוטין, אפוף בקדושה של הנצחיות. מימדי הקרבן וההקרבה שמקופלים עמוק במזל דגים באים לביטוי באירוע התנ"כי של עקדת יצחק. העקידה מהווה תהליך שמזקק ומטהר את המקריב , זאת היות שנתן הכל ולכן לא חייב יותר מאומה, נתן את היקר לו מכל( "את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק"). ההקרבה מחברת בין מימדי הזמן והנצח. ככל שהזמן עובר הופך הגעגוע לקורבן, תחושת החסר הגוברת והזמן הקווי רק מחזק את משמעות הנצחיות וההיעדרות. הקרבן הדגי מקפל ומכיל בתוכו נצח וזמן בכפיפה אחת במישור הפסיכולוגי.

מזל דגים הוא מזל ההזדהות עם הזולת. מזל של הקרבה. יתכן שההזדהות היא סוג של קרבה טוטלית המנסה לפתור את שאלת הזהות העמוקה בדגים . באמצעות ההזדהות נרכשת הזהות החסירה בה הופך הדג ממש לאדם אותו הוא חש ומזדהה ללא הפרד. בספרו הנפילה (1959) מתאר אלבר קאמי את תחושותיו של קלמנס בהיתקלו באישה שמטילה עצמה אל הנהר. הוא שומע את זעקתה וקופא במקומו. רוצה להצילה אך לא עושה כך. הזעקה לא מרפה מימנו והופכת אותו לנתבע, לאשם (אלבר קאמי והפילוסופיה של האבסורד 2000) המטפורה הדגית של מים כמייצגים אחדות וחוסר הפרדה, שהן סימול להזדהות וטוטליות, מעתקת כאן למחויבות דגית בין בני אדם. ההזדהות הדגית תפקידה לחלץ את האדם מסגירות ואנוכיות, להפנות אותו בעוצמה אל הזולת. כל שרוצה כעת קלמנס הוא שהאישה תטיל את עצמן למים שוב כדי שתינתן לו הזדמנות דגית של פעם שנייה " להציל את שנינו…" היות שהצלת האישה היא הצלתו של קלמנס מאי הזדהות, מאי הקרבה ומאטימות. רק היא יכולה להוציא אותו מהמימד הסוליפסיסטי בו הוא שרוי. רק באמצעות הזולת מגלה האדם דגית את קיומו האנושי. מזל דגים אם כן הוא בעצם הגאולה באמצעות הזולת המאפשר לעבור את תהליך ההקרבה הדגית. כמו ביהדות" ואהבת לרעך כמוך".

דגים מפורסמים

משה רבנו נולד בז' באדר ובתאריך זה גם הלך לעולמו. הוא היה בן דגים מובהק, צנוע ועניו על פי המקרא. כבד פה ולשון שלא מימש את חלומו להגיע לארץ המובטחת, ונאלץ לוותר עליה באופן דגי היות שנאמר: " כי מנגד תראה את הארץ". אפילו הייצוג הפיזי של הדגיות- כפות הרגליים, הופיע כשהצטווה: "של נעליך מעל רגליך.."שאלת זהותו של משה אשר נמשה מהיאור היא שאלת זהות דגית בשילוב של יהודי ומצרי, בקיעת ים סוף משלימה את מוטיב המים של המזל. דג מעניין אחר הוא אלברט איינשטיין (14.3.1879) שאמנם היה פיזיקאי, אך ניגן בכינור ואמו היתה פסנתרנית. הוא הזדהה עם דעתו של שופנהאור שייחס למוזיקה ערך עילאי טהור, נצחי וראשון במעלה.מהות הפילוסופיה האיינשטנית היא דגית לדעתנו היות שבעצם אין בה הפרדות" זמן, מרחב, חומר ואנרגיה כרוכים זה בזה בעסקת חבילה של התבוננות. היחסות של איינשטיין היא דגית בי היא פוגעת בשכל הישר שלנו, לא מפני שהיא שגויה אלא מפני שהשכל הישר שלנו אינו מייצג את המציאות. הוא לא יכול לתפוס את היקום האמיתי.

דג יצירתי מפורסם נוסף היה ג'ורג הריסון חבר הביטלס (25.2.1943) אהבתו למוסיקה נכרת היטב שהוא שר עם חבריו ללהקה " כשהגיטרה שלי מיבבת בעדינות…" להריסון היתה משיכה להודו והוא נסע עם הביטלס לשם וגם הושפע מראווי שנקר המוסיקאי ההודי המפורסם.

 כמובן שלא נוכל לוותר על דג נוסף, הלא הוא סטיב ג'ובס (24.2.1955) שאומץ ( אימוץ הוא רעיון דגי באסטרולוגיה ונגזר מהטוטליות ללא הפרדות של המזל)  בילדותו. ג'ובס הקים את "פיקסאר", סטודיו האנימציה הגדול בעולם. אנימציה-הנפשה , היא דגית במבט אסטרולוגי אבל הוא לא הסתפק בכך, באמצעות האייפוד הפך את המוסיקה הדגית לנגישה וזמינה לכל החפץ בה. ג'ובס אהב ונמשך לזן ולבודהיזם ואף ניהל את חייו על פי העקרונות הפילוסופים שלהם. ואיך אפשר ללא המלחין המפורסם לסיום…אנטוניו ויוואלדי (4.3.1678) שהיה מורה לכינור בבית יתומות בוונציה (עיר דגית מן הסתם ולו רק בגלל תעלות המים, הגונדולות המסיכות והגונדוליירים השרים).

האתר החדש באנגלית : http://www.astrowiz.me