מזל דלי – טכנולוגיה ,מהירות והאצה, על לידתה של ההכרה החדשה של האדם.

מהירות , האצה  ורחיפה. 

אנו חיים ומצויים כיום במרחב חדש. זהו מרחב טכנולוגי תקשורתי השונה מהמרחב הישן, ההיסטורי שבו חי האדם בעבר. מרחב העבר היה אוקלידי –ניוטוני, מרחב של הקשר גיאוגרפי בלבד ונוף מוחשי, פיזי אמיתי.

shutterstock_48662749

את המרחב החדש ממלאים האינטרנט, הטלוויזיה והטלפון הסלולארי. התקשורת הטכנולוגית הזו יוצרת לנו סביבת מידע בלתי פוסקת במשך 24 שעות ביממה. מידע הוא סוג של תנועה, סוג של נסיעה תמידית גם אם אתה יושב בכורסא בחדר. אנחנו מדברים מסמסים וגולשים בנייד, צופים בטלוויזיה וגולשים באינטרנט או משוטטים בפייסבוק. זהו מרחב חדש ללא גבולות או טריטוריה מוגדרת, לא נדרש דרכון, תעודת מסע או מעבר . המרחב החדש מזמין ומקבל איליו את כולם. התנועה המתמדת היא הקוד, הצופן, העיקרון. הטכנולוגיה והתקשורת הם מסע אל הנוירונים שבמוחנו.

המציאות הטכנולוגית תקשורתית מתוארת אצל פול ויריליו (המרחב הביקורתי 1984) "למנהרה בליסטית שלתוכה יורה אותנו הטכנולוגיה במהירות האור… זהו מהפך תודעתי והכרתי חסר תקדים בנפש הקולקטיבית שלנו כבני אדם. העולם שאותו הגדיר ניוטון שבו מתקיימים זמן ומרחב מוחלטים מוחלף במבט האיינשטני במוחלטות של מהירות האור, הזמן והמרחב הישנים אינם במת המשחק הניוטונים, הם השחקנים עצמם. המרחב מלא במידע, לכן מקצב הזמן מואץ . שינוי המרחב ההכרתי הוא שינוי במקצבי הזמן של האדם. המידע העובר מהשפופרת הקטודית של הטלוויזיה, הפוטונים, האלקטרונים- כל אלה יוצרים סוג של תודעה חדשה: תודעה של תנועה מואצת עם כל לחיצת "שלח" או "enter" או זיפזופ בשלט הטלביזיה. מרשל מקלוהן (1964) בספרו להבין את המדיה אמר  שאמצעי התקשורת הם המשך שלוחות מערכת העצבים של האדם. אנו נוסיף, הטכנולוגיה היא יצירת תא טייס תודעתי, רק ללא ההכשרה של קורס טייס. ותא טייס זה מצוי בחדרו של כל  מבוגר או ילד ולמעשה בגלל המציאות הסלולארית הגודשת כל בה אנו מצויים בו רוב הזמן (למעט שינה). אנחנו, אמנם, לא שולחים את עצמנו בשיטת הטלפורטציה של "מסע בין כוכבים" אבל משגרים את תודעתנו המוחית במהירות האור. אנו מצויים כאמור בסוג של מנהרה בליסטית. עם המציאות היא הפקה משותפת של מידע ומהירות. המידע שסובב אותנו מכל הכיוונים והאפשרויות הופך לגבינו לסוג של כלי רכב. אנו מצויים בנסיעה תמידית בגלל המידע שהופך את הסביבה למהירה ומשתנה. זהו סוג של ורטיגו, כוח ג'י… מידע הוא סביבה אינשטנית החולפת על פנינו במהירות הבזק. העולם סביבנו הוא עולם של מקצבים המצוי בטיסה מהירה.

shutterstock_110566613

הדבר דומה למצב שבו אנו מצויים בקרון רכבת נייח ברציף התחנה. הרכבת במסילה הסמוכה מתחילה לנוע ואנו חשים כאילו אנו הם שנוסעים. כך הסביבה המידעית מניעה אותנו לתחושת נסיעה בלתי פוסקת ולו רק בגלל שהמציאות הטכנולוגית תקשורתית היא שתלטנית וקונה בלעדיות על ההכרה האנושית. הטכנולוגיה היא סוג של האח הגדול אך כפי שאמר הוגה התקשורת ניל פוסטמן זהו לא האח הגדול המפחיד של אורוול ב-1984. זהו האח הגדול של האקסלי מעולם חדש מופלא (1934) אותו אנו אוהבים. ההכרה האנושית נמצאת עכשיו בטיסה על קולית. המונה לא מציין את מספר הקילומטרים שעברנו אלא רק את ה"מאד מאך" בלשונו של ויריליו. אולי רצוי להבהיר: טלפון סלולרי פועל בגלי רדיו, שהם צורה של אור, לכן נעים האותות המשודרים במהירות האור. בעצם זוהי פעם ראשונה בהיסטוריה האנושית שמסה כה גדולה של בני אדם נעה תודעתית במהירות כה גבוהה מבלי לקום כלל מהכורסא. עכשוו אנו נאבקים בלשון הטייסים בעוצמת כוח הג'י. סוג של להיות בהמראה תמידית ללא התיישרות.

הפסיכולוגיה של מהירות והאצה. בין פיזיקה לפסיכולוגיה.

מהירות המידע קרובה יותר למהירות האור מאשר למהירות הקול ולכן יהיה מדויק יותר לומר שאנחנו במימד תאוצתי גובר. מנקודת המבט של איינשטיין, ישנה שקילות בין תאוצה לכבידה.( דמיינו זינוק מהיר במכונית פורש מהירה ברמזור בו גבינו נדבק לכסא המושב…) אנו בוחרים במהירות ובהאצה כי היא 'שומרת עלינו' סוג של מקבעת אותנו למקומנו בתוך התנועה. התנועה המהירה לגביי איינשטיין מביאה לתחושת כבידה. תנועה מהירה בהתבוננות הפיזיקלית מאיטה את הזמן. הזמן חולף לאט יותר למי ששרוי בתנועה, מאשר למי שנשאר נייח. אנו אולי רוצים מידע כי הוא כלי הרכב התודעתי-הכרתי למהירות. אנו בוחרים במהירות כי אולי נשאר צעירים…מעברי הזמן תלויים במצב התנועה. כשנעים במהירות האור הזמן אינו חולף כלל. אור לא מזדקן. אנחנו כנראה רוצים פשוט להיות פוטונים (חלקיקי אור) הללו מקפלים בתוכם הבטחה של להיות צעיר לתמיד.

למהירות והאצה ישנו מימד פסיכולוגי שאולי יוצר תחושת שחרור, הימלטות בריחה מ.. זהו סוג של ניתוק ובריחה מההיסטוריה האישית שלנו כבני אדם. יש משהו תרפויטי בלהיות מהר לקראת… בין עם היעד מוגדר וברור ובין שלא (וזה דורש בירור שמייד נעשה אותו) לרוב בני האדם יש משקעים מן העבר, סוגיות פסיכולוגיות מכבידות, עומסים נפשיים. המידע הטכנולוגי תקשורתי מאפשר כמעט סוג של קפיצת חלל בנוסח סטר-טרק, או מלחמת הכוכבים. העבר נגוז לקראת טיסה אל עבר העתיד, אל האופק. מאחר והמימד הטכנולוגי-תקשורתי מייצר היום נחילים בתנועה, הריי שהשחרור מתקיים גם במימד הקבוצתי. מזכרונות קולקטיביים של קבוצה, עם ההיסטוריה הקיבוצית, המלחמות , המגפות,המכאובים וכיו"ב. ההיסטוריה האנושית כמו ציפתה לטכנולוגיה, בדומה לקפיץ דרוך שהשתחרר אחרי כיווץ של מאות שנים של איטיות ותחושת זמן קוי היסטורי מוגבר.  זו האחרונה מאפשרת באמצעות המהירות והרחיפה התודעתית שחרור, מדת, ממלחמות העבר, מהפיאודליזם, מהמגיפות זהו שחרור מהיסטוריה קשה כואבת חשוכה של המין האנושי. לחיצת send  בסלולר או בעכבר. תנועת עבור קלילה במסך הטאץ בסמרטפון. מתורגמת מוחית( נוירולוגית) לנסיעה-טיסה מהירה ומשחררת אל האופק העתידי. ישנו צידוק כעת להתמכרות לטכנולוגיה מידע ומהירות. כולם שם הם כנראה יודעים את הכיוון. רצוי להבחין בין מהירות כיוונית (השילוב של מהירות וכיוון,velocity להבדיל מ-speed מהירות לשמה ללא כיוון כל שהו או יעד. למעשה אולי אנו מעדיפים להישאר במצב הנסיעה\טיסה מהירה ללא יעד מוגדר וברור. זהו סוג של מנגנון הכחשה אישי\קבוצתי. שהריי אם היעד יוגדר הוא עשוי להיות בר הגעה ובר השגה. אסור שזה יקרה היות שאז המהירות 'המשחררת' תיפסק… המצב של היות לקראת מהר לתמיד הוא סוג של תכלית..לא חשוב לאן אנו נוסעים מהר העיקר שאנו נוסעים\משתחררים . זהו שחרור פסיכולוגי אולי נוירולוגי מוחי תודעתי, אישי וקבוצתי. השחרור נובע ממספר דברים: מהירות כערך בפני עצמו (עד המוחלטות של מהירות האור, הפוטון כתכלית..) המצאות במימד הטכנולוגיה והמידע שמייצר בלשונם של טום פרידמן (העולם הוא שטוח, 2006) ובודריאר (אמריקה, 2008) מצב שטוח, מהיר ואופקי.

shutterstock_97416827

גיאומטריית נפש חדשה

אנו עדים כעת לגאומטריית נפש חדשה. עם במימדי העבר וההיסטוריה עגנה הנפש האנושית במימד אנכי, דתי, שכלל זמניות, קויות, היסטוריה, אמונה (הללו קיפלו בתוכם הרבה אשם קבעונות והדחקות לסוגיהם) הכיוון היה מלמעלה למטה. מהאל לעולם ולבני האדם. ההאצה של טכנולוגיה תקשורת ומידע שינתה את גאומטריית הנפש לכיוון השטוח והאופקי. למען הסדר הנכון טכנולוגיית המידע מאיצה ומייצרת מהירות. מידע זורם לכל כיוון ואתר הוא אופקי. האופקי הוא מידעי. האופק הופך בפסיכולוגיה האנושית לסוג של טרנסצנדנטליות החסירה בעקבות העלמות המימד האנכי ששלט בנפש האנושית אלפי שנים. האופקי בגלל היותו בלתי ממומש, בגלל היותנו תמיד בדרך המהירה לכיוונו הופך לסוג של תחליף דתי. הוא ישנו, כמעט מגיעים איליו, אך עדיין לא…הוא נוצר בכל רגע נתון של שימושים טכנולוגים שומר על מרחק ביטחון שמה נגיע איליו. אנו עדים עם כן לעסקת חבילה פסיכולוגית מודרנית. טכנולוגיה, מידע, האצה ואופקיות כרוכים זה בזה ללא הפרד בדומה לזמן , מרחב, חומר ואנרגיה אצל איינשטיין בפיזיקה המודרנית. הם מתרימים ומשלימים זה את זה. טכנולוגיית המידע היא מגבר למהירות. מהירות מביאה לאופקיות. זו האחרונה נוצרת ממידע בלבד. כאן אולי המקום להבדיל בין מידע לתוכן. יצירות ספרות. פילוסופיה, אמנות, מוסיקה וכיו"ב יש להם השפעה משמעותית על נפש האדם. ניתן לכנותם תוכן. המקצב שלהם,זמני, איטי, מתעכל לאט בהדרגה. יוצר חלומות, מחשבות, מפעים את הנשמה. יכול להביא לגעגוע, לרצון לחזור כמו למשל: אפלטון, ניטשה, התנ"ך, המונה ליזה, סימפוניות של מלחינים גדולים ועוד. מידע לא עושה זאת הוא רק כלי רכב לתודעה חפצת שחרור. למידע יש כיוון אחד בלבד והוא קדימה. (אולי המעבר הראשון מהעולם האנכי לעולם המרחבי שטוח אופקי התרחש עם המהגרים שבאו מאירופה לאמריקה ובעצם היגרו ממימד הזמן למימד המרחב, הספר האמריקני מהסוס דרך האוטוסטראדות הקדילאק והמוטלים.. ועד לעמק הסילקון. בודריאר אמר שגורדי השחקים של ניו יורק הם פיצוי אמריקני אנכי על השטוח ואופקי) ניטשה כתב פעם אנושי, אנושי מידי.. טכנולוגיית המידע מאלצת את הנפש האנושית לאופקי אופקי מידי. זהו אופק מתקרב –מתרחק תדיר. לכן נוצרת בפרט תחושה של לתמיד סוג של נצחיות. אם אלוהים איננו, הטרנסצנדנטליות האופקית מחליפה אותו פסיכולוגית לפחות.

ניתן אם כן לומר שהמהירות מקפלת בתוכה סוג של שחרור, משהו מהתמיד והנצחי, ניצחון על הזמן הכרונולוגי וסוג של דינמיקת האצה – כבידה. היא משמרת את האופקי ומחליפה את האנכי בפסיכולוגיה של הפרט\קבוצה. ההאצה מתאפשרת בגלל מימד המידע. המידע מצידו מאפשר להאיץ ממש כמו בחלל, הוא יוצר ריק תכני ולכן בדומה לאסטרונאוט שיצא מחללית אנו נשאבים לריק השחור ואין דבר שיכול לעצור טיסה זו.

shutterstock_4602598

אבדן הזיכרון (ההיסטוריה) הוא אבדן הזהות.

החיבורים בין טכנולוגיה , מידע, האצה ואופקיות מכתיבים גיאומטריית נפש חדשה אופקית לתמיד. זוהי למעשה לחיצת fast foreword בשלט בו כנראה נתקע הכפתור…

מקצב האירועים, שפע הגירויים הויזואליים מהסובב אותנו (פרסומות, שלטי חוצות מידיה אגרסיבית המקיפה אותנו ללא הפסק ומזרימה מפלים של מידע מכל סוג וצורה) ממקד אותנו בעוצמה במימד ההווה של הכאן והעכשוו. וכמובן משליך את האדם קדימה לעתיד טוב יותר, מלא בהזדמנויות… כל שצריך הוא לנסוע יותר מהר (תודעתית) להאמין שהמחר הוא הגואל, גם אם הוא ריק מתוכן העיקר שהוא מחר שאפשר להמשיך להאיץ לכיוון האופק המשחרר. התנועה קדימה מצליחה למחוק את המימדים של עבר וזיכרון. ברמת מהירות שכזו לא יכולים להיווצר מגעי גומלין משמעותיים. אולי בכדי להמחיש זאת נסו להסתכל באישון ליל בטלביזיה בסרט שחור לבן משנות ה-30-40 של המאה הקודמת. האנשים יושבים מחויטים בחליפות, הנשים לבושות יפה ומטופחות. הן מחזיקים בידיהם כוסות מרטיני, משוחחים בניחותא, דבר לא בוער. מקצב הזמן הוא איטי, הם מקדישים מבט ומחשבה זה לזה, מכבדים האחד את השני. מתנהל דיאלוג, הקשב האישי זה לזה קיים. לא משנה באם זה בסלון, או בשולחן בית הקפה ברחוב הטלפון הסלולרי יונח על השולחן, בטוח תיכנס שיחה חשובה , כדאי שנדע מי מסמס או מתקשר, אולי חייבים לענות. בעידן הסלולרי קישוריות חשובה מתוכן כי היא ייצוג של נסיעה והאצה, כך התודעה שלנו חווה זאת. הסלולר תמיד יונח בתווך בין האנשים כמו רוצה לומר, אני קודם. השיחה, אחר כך. זו האחרונה נקטעת רבות באמצעות הנייד. קיטוע, הפרעת קצב, העדר רציפות של דיאלוג וקשב היא סוג של הפרעת קשב קולקטיבי, התקף סלולרי. מגע הגומלין מתעמעם למינימליזם של קשרי אנוש. זה מזכיר את מסילות הברזל שהונחו במערב אמריקה. לא חשוב מה יש בקרונות, חשוב שהרכבות נוסעות ללא הפסקה.

shutterstock_81795586

במצב שבו אנו מצויים 'במקום אחד בלבד, המהירות לא יכולים להיווצר מגעי גומלין איטיים של רגש , הזדהות ומשמעות. התכנים נמוגים. מחלפים בדיאטת מידע של בידור ובישולים טלביזיונים. אולי למהירות התודעתית יש גם אפקט של פחד, היות ברולר קוסטר מלופ ללופ… הפחד מביא אותנו לצרוך עוד ועוד מידע , בידור ולהגביר בישול. זה האחרון הוא פיזי, גשמי וכנראה מהווה סוג של אחיזה במוחש האיטי האחרון שנשאר. כן, גם המישוש בחנויות הבגדים, וכמובן הסקס כל הללו הינם סוג של הגבה להמצאות במטוס ללא טייס- בטכנולוגיית המידע. אם אין תוכן בר משמעות הזמן חולף לו באופן סתמי. אין מה לזכור, אנו כנראה מצויים בסוג של חיים ללא זיכרון ומשמעות היסטורית. אמר פעם מישהו שאיך נדע לאן אנו הולכים אם אנו לא יודעים מהיכן אנו באים…מרלין מונרו, ג'ון קנדי, קליגולה, ג'ינגס חאן, טוויגי, קרב תרמו פיליי, מלחמת ויאטנאם… אל תטעו לרגע הם לא נשכחו לגבי דור המהגרים של הסלולר והפייסבוק הם מעולם לא היו. הדבר מזכיר את קפיצת החלל של סטר-טרק, זינוק קדימה בעל חלל אל האינסוף, מאחור פסים לבנים שחורים וחור שחור, ריק של מאומה.. איל פאט מאט, אומר הערבי, הוא טועה האתמול פשוט מעולם לא היה. בהעדר זיכרון נגוז כליל מימד זמן עבר. בקצה הרצף הקוטבי נמצא כמובן את מרסל פרוסט ויצירת הזיכרון המונומנטלית שלו בעקבות הזמן האבוד. פרוסט מחד סטר-טרק מאידך…נראה שהמהירות והעתיד 'מקפלים בתוכם הבטחה כה גדולה' שאולי הבחירה בהם ובבלעדיותם על ההכרה האנושית מנצחת הכול.

shutterstock_94351630

אבל בהעדר זיכרון (אישי, קבוצתי) בהעדר יחסים ומגעים רגשיים של התקשרות, הזדהות געגוע, מתעמעמת הזהות הן בפרט והן של הקבוצה (אחרי הכל קבוצה בנויה מהאינדיבידואלים שבה) האדם אינו זוכר מהיכן בא ,אינו יודע לאן הולך הוא אינו יודע יותר מי הוא בכלל, וכדי להימנע מהשאלה המטרידה הוא משתמש ומתמכר לטכנולוגיה, לגלישה, לסלולר לאינטרנט העיקר למצוא לו מקום, זהו המקום האחרון שנשאר: המהירות. בל נשכח היא גם אופטימית כי לקראת..היא גם שומרת שלא ניפול (כי ישנה שקילות בין תאוצה לכבידה) והיא גם משחררת מ'כאבי העבר'. ככל ששאלת הזהות גוברת כך הרצון למהר יגבר, סוג של ניסיון לקבל מהאופקי עתידי תשובה, זאת ועוד, כולם בנחיל הטכנולוגי, כולם ממהרים, כנראה שהיעד ברור להם אצטרף כמובן, השלם גדול מסכום חלקיו. האני הדגיטלי גדול ועוצמתי מהאני האישי פרטי גופני. הנחיל הטכנולוגי (הגולשים, הפייסבוקים, הווטס אפים…) פועל כאמפליפייר, הוא מגביר תנועה ומהירות. הוא בסחרור בלתי פוסק. גם זה אולי סוג של ורטיגו משחרר. אולי פשוט לא כדאי לדעת מיקום או כיוון אחרת נתאכזב, עדיף להיות לקראת לתמיד, זה להישאר בהבטחת המהירות המשחררת. לטוס זה חברתי, זה להיות עם כולם. איך אמר החוקר אובריאן לוינסטון ב1984: לא להאמין ש- 2+2=5 זה לא להיות המפלגה של האח הגדול. לא להיות במפלגה הוא לא להיות, וינסטון יושלך מחוץ לזמן ולהיסטוריה אל שום מקום. מאחר וההאצה הטכנולוגית היא המקום היחידי שנשאר לנו, ברור למה אנו נצמדים איליו. זה מזכיר אולי את הרעיון של תורת הקוונטים. בשניות הגל-חלקיק. לגל יש כיוון ומהירות. לחלקיק יש מיקום. לא ניתן לדעת גם מהירות וגם מיקום. בחרת באחד אבדת את האחר בפיזיקה המודרנית. אנו כמובן מעדיפים את המימד הגלי ולא החלקיקי, תורת הקוונטים מחברת אותנו אל הנחיל כי השניות של גל –חלקיק חלה על האור (וגם על החומר) הנחיל מצוי בסחרור, אנחנו זקוקים לנחיל כי עצמת הסחרור (תוצר של מהירות) שלו גוברת ככל שמצטרפים איליו יותר אנשים בקליק קטן בעכבר המחשב. בדומה לתחנת חלל, סחרור יוצר כבידה, כך יוצרים כבידה מלאכותית בחלל החיצון. שוב מחשבתו של אינשטיין דרה לא רק בפיזיקה המופשטת אלא בחיינו הטכנולוגים –נפשיים. פיזיקה מתורגמת לתהליכים פסיכולוגיים, תחושות ומחשבות ואופניי התנהגות.

למהירות שמכתיבה לנו הטכנולוגיה יש אם כן הסברים מזוויות שונות. מהירות היא השוד המשלם. היא גונבת לנו את הנשמה, מעלימה את הזהות ומאלצת אותנו לעסקה פאוסטית של מכירת הנשמה בכדי להצטרף לנחיל, הבית החדש  בכביש המהיר. הכניסה מותרת רק לפוטונים בתרגום למימד הגלי. הזהות שלנו הפכה ממש מינורית. היא מתנדנדת בין שתי ספרות: 0 ו-1. זהו קסם דיגיטלי היות שמילים, מוסיקה ,סרטים, תמונות , קבצים הופכים לצירופים של ספרות אלה. טכנולוגיית המידע מעדיפה מהירות וניתוק, קיטוע והעדר רצפים, אבדן זהות עד העדר הפנים החייזרי בסרטו של ספילברג אינטליגנציה מלאכותית (2001). בסרט זה מקיפים החייזרים את הילד-רובוט ויוצרים לו הדמיה של שעה אחת אחר הצהריים עם אימו (שאינה כבר בחיים). מה שמראה (בדומה להאל, המחשב בסרט אודיסאה בחלל כמו גם הרובוט בסרט איש המאתיים) את המגמה ההפוכה של ניסיון במלוא התשוקה והרצון להפוך לאדם מרגיש ומזדהה. להשתחרר מהמימד הטכנולוגי.

השימוש בסלולר ובאינטרנט יוצר כעת מדינת מהגרים גלובלית. זוהי מדינה וירטואלית, התנועה בה אינה קשורה לתוכן או לזהות. זוהי תנועה במרחב אינסופי ללא כל גבול . זהו ניסיון של האדם להשתחרר מהמימד הפיזי , לשלוח את תודעתנו נטולת הפיזיות והזהות, לעיתים בשם בדוי. זוהי הגירה למימד המהירות תוך הענקת בלעדיות לתאוצתו. מזכיר אולי את לואיס קרול בספרו מבעד למראה ומה אליס מצאה שם. המלכה הלבנה פונה לאליס בזלזול ושואלת אותה: " איזה זיכרון עלוב יש לך שאינך יכולה לזכור מה קרה מחר?"

טקסט, ספר , קריאה כשימורם של תוכן, זמן וזהות.

ספר הוא כלי קיבול מצוין להצטברות תוכן, לחקירה שלווה ולניתוח מסודר של רעיונות ומחשבות. כך טוען פרופסור ניל פוסטמן בספרו בידור עד מוות (2000). כדי לקרוא טקסט כתוב עם רעיונות סדורים, לא משנה אם זה התנ"ך, האודיסאה, כתבי אפלטון, המלט של שייקספיר או להבין את המידיה של מרשל מקלוהן, צריך שיהיה לו, לטקסט חיבור לזמן כרונולוגי מעצם צורתו הבנויה מאותיות, מילים, שורות, דפים ופרקים, התחלה מסודרת, אמצע וסוף. טקסט גורם להבנה ולרגש, להתפעמות וליחסי גומלין עם רעיונות ותודעת הכותב. חווית הקריאה הופכת למשהו פרטי וייחודי. כך מרגישים כשמתחילים לקרוא את "גיין אייר", כשהמספרת מחזיקה את הספר היקר לה, מתרחקת מהרעש הסובב אותה והקריאה הופכת למטפורה של כניסה לעולם אחר, שונה. לעולם אחר לוקח אותנו מרסל פרוסט כנכנס למיטה ונרדם עם הספר הפולש למוחו ואל חלומותיו… כך משפיעים עלינו הכובען המטורף ומלכת הלבבות של אליס בארץ הפלאות בו אנו ממהרים עם הארנב המאחר…הטקסט יוצר לנו עולם שניתן להיכנס איליו ולצאת מימנו, וגם לחזור איליו כשנרצה.

טקסט טוב מחבר את הקורא לנשמה. כך עושה לנו הק פין של מרק טווין כקוראים אודות הרפתקאותיו במורד המיסיסיפי, כך עושה ג'וזף קונרד בספרו לב האפלה (1899). טקסט הוא שכלי זמני שיטתי ומקורו בעץ הדעת. טקסט קושר בין זמן למשמעות ותכלית, לסיבה לבחירה בדרך זו או אחרת. טקסט שומר על התודעה ובכך שומר על הזהות האישית וגם הקבוצתית. הוא מחבר את הקורא לעבר ומעניק משמעות להווה. יש ביכולתו לכוון לעתיד , לא לעתיד ריק אלא לעתיד עם מטרה, לאן הקורא אמור להגיע, לאן מובילה הדרך תוך כדי הקריאה. בטקסט של ספר , הקורא קודם למחבר כי הוא באמת קורא. במימדים הדיגיטליים של סלולר ואינטרנט הקורא אינו באמת חשוב , הוא לא באמת קורא אלא רק מביט… המבט משחרר מהטקסט, מהמילים ומהתוכן, הוא משחרר מהזמן.  בכדי להסתגל לאופקיות אנו משילים מעצמינו את התוכן וכך עוזבת אותנו גם הזהות שלנו. אנו מעדיפים כעת מידע\נסיעה מהירה סוג של 'שחרור' אופטימיות ..המידע הוא צורני, בעל דפוס חוזר , כותרתי, נרקוטי, מזכיר שלטי חוצות. השלטים גדלים אנחנו אלה שהופכים במבט עליהם קטנים יותר ויותר. זהו סוג של וקטור, המצאות בתנועה טהורה שהופכת למכנה המשותף של כולם , למקום בו כולם מצויים, מידע הוא פיגום של מהירות. במהירות של היום מידע הוא ישן עוד לפני שהופץ.

אולי היה כדאי לחשוב, שאם מידע הוא היום הגורם הדומיננטי של חיינו בעולם שגבולותיו הינם בין 0-1 יתכן שהמהירות גבוהה מידי לתקשורת בינאישית. אותו מפגש נשמות בין בני אדם לא מגיע לידי ביטוי באם אנחנו נפגשים רק במצבים של 'טיסה'. בעומק הנפש, האישית כמו גם הקבוצתית הולך ונפער מרווח גדול, סוג של גרנד קניון. ניתן לחשוב עליה כעל בדידות סמויה בפרט. האדם מצוי בנחיל, הוא נע מהר, מתנהל תקשורתית עם אינספור חברים בפייס בוק, מקבל לייקים.. בכרטיס הזוגיות שלו באתר הזוגי רשומים אינספור אנשים וכניסות. אך בכל הללו אין ולו קשר אינטימי אחד, חבר אמיתי לשיחה לבילוי. יש את המסה, את הנחיל אך הללו רק מסתירים את השבר הגדול בתקשורת, את העדר יחסי השיתוף והעומק  אודותם דיבר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך" או כל ישראל חברים ואולי גם ערבים זה לזה.

shutterstock_16420183

העדר התקשורת האותנטית מובילה לאלימות. אם הזולת לא נגיש, לא מתקרב אליי באמת, ואנו לא חשים מפגש נשמות בובריאני (מרטין בובר, יחסי אני לז) יתכן שהאלימות (שליפת הסכין במועדון הלילה, דקירה ורצח בקלות בלתי נסבלת) היא ניסיון נואש לתקשורת, למגע עם הזולת החסר. וכבר הזכרנו שבהעדר יחסי גומלין משמעותיים עולה שאלת הזהות האישית של מי אנו באמת. האלימות אולי הופכת כאן לא רק למגע גומלין אקטיבי חד משמעי מכוון  וישיר, העימות מגדיר אותנו בצורה מדויקת כלפי האחר. אלימות היא הגבה על סוג של אבדן זהות, העדר תקשורת. אנו בעולם ששבו המימד התקשורתי הוא חסר תקדים. הוא מתקיים כל הזמן אינטרנטית וסלולרית. אבל מעלים את התקשורת האמיתית בין בני אדם ככל שמתפקד כנסיעה וטיסה בלבד ללא כל יעד. בקצה הרצף השני מצוי הנזיר הטאואיסטי. הדאו חושב, שכשהחכם הסיני שותק, מחשבתו נשמעת לאלפי מילין…

למעשה שינוי המרחב (ממרחב פיזי מוחשי למרחב דגיטלי תקשורתי מידעי) הוא שינוי של השיח בין בני אדם. באם פעם רכבנו על סוס, הלכנו ברגל, או שטנו באניית קיטור בכדי להגיע ליעד או אנשים, היום במרחב הטכנולוגי תקשורתי אנו בשיח בלתי פוסק עם ריבוי אנשים וגורמים. זהו מצב של תקשורת תמידית. סוג של התמכרות לקישוריות שהופכת חשובה מהתוכן. לא חשוב מה עובר בקווי הטלגרף, במסילות הברזל או בסיב האופטי, העיקר שהוא עובר, קישורי נוסע, תנועתי. התוכן הופך צורני יותר ויותר ואז גם מהיר יותר, מידעי יותר ושוב ההצרנה גוברת. זה תואם בצורה מסוימת את מבנה המוח האנושי. במוח יש קישוריות. תבניות וזיכרון. המוח האנושי הוא סוכן סמוי של העולם הטכנולוגי החיצון לנו.

shutterstock_76269658

בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית עובר זמן, אך אין בו תוכן. זהו מצב בלתי נסבל לנפש האנושית. ( היות בהיסטוריה ובכל זאת מחוצה לה…) תוכן וזמן קשורים ללא הפרד. זמן שמלא במידע רדוד, צורני הופך לסוג של משכנתא מכבידה, מן בנקאי סמוי הטמון בתוכנו. הזמן עובר, אך מאומה לא קורה, אז מה בדיוק עבר? מה עם הזיכרון? איך מודדים זמן ריק מתוכן ומרגש? מחיקת האותיות במסרון,  שפה חדשה של קיצורים, תמונות וסמלים, הכול בלשון הטייסים"ייביל אוויר" לא מתאים לטיסה לא עולה למטוס. השפה החדשה היא לא המדיום הוא המסר למקלוהן היא הסמס הוא המדיום , אז היכן בדיוק התקשורת ומפגש הנשמות בין בני אדם? ביהדות נאמר ורוממנו מכל עם וכל לשון אמנם אך הסמס מרחיק אותנו מעץ הדעת, הוא מנתק אותנו מהאלוהות.

אנו מצויים בסוג של מגדל בבל תקשורתי , יש בידינו את כל אמצעי התקשורת מכל סוג שהו, אנו רגע לא לבד (לנזיר הזן הטיבטי יהיה בודאי מה לומר…יותר נכון מה לשתוק על כך…) ולכן אנו בעצם בודדים כל כך. להיות ברמת יחסי גומלין כה אינטנסיבית, ולא לחוש קשר וחיבור מהותי לבני אדם. זהו אולי אחד הכשלים המשמעותיים של רוח התקופה. ואם אנו במקרה לא כאלה, גם כך אין לנו סיכוי כי נידרס על ידי עדר הביזונים השועט באטוסטרדת  המידע. הטכנולוגיה היא מזללה פתוחה 24 שעות ביממה. המסכים מזמינים אותך למוסיקה, כדורגל, דוגמניות, אופנה ,מין, חדשות, פרסומות, מיסטיקה. אנחנו אוכלים כל הזמן ובכל זאת הצורניות של המידע יוצרת מימד של דיאטה תמידית. לכן הרעב נשאר כי משהו חסר, אולי הנפש מתגעגעת לתוכן שכלל אינה מכירה כבר, שכלל לא חוותה אך היכן שהו בחיווט העמוק של התודעה האנושית הוא בכל זאת מחפש ביטוי. אנחנו נמשיך לנסוע מהר המידע יכוון אותנו באוטוסטראדה ממוטל למוטל מעיכול לסיבוב, אבל בל נטעה אנו נמשיך לשלם כל הזמן על המידע שמאלץ אותנו לנסוע מהר לתמיד, כי נשארים רעבים ככל שזוללים יותר מאותו הדבר. כי לנסוע נוטע בנו תיקווה ליעד ועתיד אופטימיים. לכן מידע הוא נסיעה ונסיעה היא התמכרות היות שמקפלת בתוכה סוג של אמונה.

shutterstock_118793329

התקשורת

המהירות בה מצויה ההכרה והתודעה האנושית היא ללא ספק חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית. לאמצעי התקשורת יש כמובן חלק מרכזי בתהליך ההאצה. המהירות וגודש המידע יוצרים אצל הפרט תחושת רחיפה, אבדן זהות והיעדר משמעות. אין נרטיב יותר, אין עלילה… קרן לייזר פילחה את העיר, חרכה הכול. אנחנו נשארנו עם הנשורת של אמצעי התקשורת. תאגיד התקשורת  נכנס לחלל הריק, למרחב\זמן המשובשים בהכרה האנושית. הוא מניע את הסביבה במהירות אדירה, מציף במותגים, בטאלנטים, במכירות זולות, במפורסמים, דוגמניות, ספורטאים, כוכבי על… המדינה שבנויה על ציר הסמן הקוי, על אידיאולוגיה ומיתוסים, מאבדת מכוחה ולחלל שמותירה בהיותה סוג של 'צב גלפגוס' איטי נכנס תאגיד התקשורת. התאגיד שולט במידע ובתקשורת, מניע את הסביבה בדומה לדיסקה שבמרכזה חור שחור הבולע את הכול ומציב אופק אירועים המזכיר את הסרט "המופע של טרומן" (1999). בסרט המציאות היא הפקת מדיה בו כל העולם הוא מרקע טלוויזיוני שמציג שחקנים באופרת סבון שמשודרת ללא הפסקה. המידיה היא סוג של דסקה המסחררת את כולנו , זה דומה לתחנות החלל שכוללות בתכנית הבנייה שלהן סחרור בכדי ליצור הרגשה מלאכותית של כבידה בחלל החיצון. אנחנו כנראה מוכנים להשתתף בסחרור התקשורתי בכדי להרוויח סוג של משאלת כבידה החסרה בנפש הקורלקטיבית.

 המדיה מתווכת לנו מציאות וירטואלית, חד ממדית הנשלטת בחלום אמריקאי של סקרי צפייה ודעת קהל. הטלוויזיה קוטעת אצלנו את הסדר הטבעי של ההכרה, את השתלשלות יחסי הסיבה תוצאה. היא מיידעת אותנו אמנם אך המקצב המהיר מנושא לנושא הופכים את מבט הצופה לטלסקופי… קשה לעכל את הנראה או הנשמע באמת. בתכניות הטוק-שואו גורסת הסוציולוגית אווה אילוז (אינטימיות קרה 2008) מחלצות את הרגשות מה"קבר הפרטי". מסתבר שגם האחרים בבעיות דומות…אנחנו לא באמת לבד. תכניות הבידור הן סוג של הסחת דעת בלתי פוסקת, מציאות מטריקסית אשלייתית לתאגיד התקשורת יש את העוצמה לשנות לנו הכרה ותודעה באמצעות גודש, מהירות, וקיטוע של "ונעבור אל…" הפרסום הוא סוג של סם משחרר, סוג של חדשות אך תמיד חדשות טובות. אנחנו בוחרים למהר , כנראה מרוב פחד , פחד מזהות אמיתית, פחד מהמציאות כמות שהי, פחד מיחסים כל הללו יבואו לידי ביטוי עם רק נוכל להאט. הפחדים נובעים מהעדר עלילה, המפיק שלא מתגלה והבימאי שמוחלף תדיר. אנחנו נאיץ לכיוון המפורסם העכשווי, התאגיד לא יוותר ברגע שנפסיק להאיץ הוא ימקד אותנו בידוען הבא. לתאגיד יש כנאה אינסטינקט פילוסופי: מהירות והאצה מהווים כוח קנייה. הקנייה בקניון, הצרכנות הכפייתית היא ניסיון נואש של ההכרה האנושית לרדת מטיסת המידע האופקית, לחזור לפיזי, למישוש השמלה בתא המדידה, לחזור לזהות המתפרקת בהאצה הטכנולוגית. האצה אופקיות ומידע מייצרים כלכלה חדשה. עם חזות הכל הפכה דגיטלית וירטואלית, נקנה נדל"ן. בית זה יציב, אדמה וקרקע זה אמיתי… משבר הסב-פריים באמריקה, בועות הנדל"ן בעולם הם הגבה להמצאות הנפש הקולקטיבית ברחיפה מהירה חסרת כבידה. הם ניסון החזרת המימד הפיזי, המאט החסר לנפש. במילים אחרות, מישהו מרוויח כל הזמן מזה שאנו ממהרים יותר. סוג של משחק המחשב פק-מן. פה שאוכל שורה ועוד שורה ועוד שורה ולא מפסיק. מציאות קפיטליסטית שכזו.

shutterstock_101809075

קנייה, צרכנות, נדלן הם ניסיון אחד להיאחז בהכרה הישנה זו שעגנה בזמן הקווי היסטורי. המיניות מופיעה בהחצנה, סוג של התרסה בפרסומות, בשלטי חוצות, בטלוויזיה ובאינטרנט. גם היא סוג של חזרה לגוף, לפיזי למוחש, לניסיון נואש של נפש בתאוצה למגע גומלין פיזי עם משמעות. המיניות המוחצנת משנה סדרי עולם. ביטנת המעיל התהפכה. הפנים הופך חוץ, החוץ הופך פנים. שיבוש מחלט זה אולי כבר לא בדיוק מיניות. היא מנותקת מקרבה אמיתית היא טעונה בהאצה, היא מגיבה למשהו שהיא ההפך הגמור ממנו, מידע ומהירות. היא במגננה, חסרת אונים לא מתאימה לזרם הכללי האופקי. באורח פרדוכסלי ככל שנאיץ יותר , נחוש לקנות יותר, ככל שנקנה יותר תבקש הפסיכולוגיה האנושית חיבור לרגש לאינטימיות, לקרבה. זהו סוג של דיאלקטיקה, בין המטריאלי לנפשי מיני. שני צדדים של אותו עיקרון. במקום רגש ההאצה מתרגמת לסקס מהיר כקרש הצלה מהרחיפה האופקית, מגע וחום גופני בהחלט יכולים להואיל ולפצות על הוירטואלי אך רק בחיבור האיטי הנכון בין בני אדם. הקניון והמיניות הם בעצם הקרקע החסרה בטיסה הקולקטיבית. ז'אן בודריאר בספרו אמריקה (1986) אומר, המהירות היא ניצחון התוצאה על הסיבה, ניצחון הרגע על הזמן. המהירות היא נטולת עבר , לא משתקפת, סוג של וקטור, כוח עם כיוון אך ללא יעד. בכדי שתהיה מהירות חייבת להיות תנועה. התנועה היא כמובן אנחנו. זהו כאמור המצב והמימד הנחילי. הנחיל טס טיסת שיגעון. אבל אנחנו לא יכולים לדעת את עוצמת השיגעון. בהעדר משען הכרתי חיצוני לרחיפה המהירה. אם אני עם כולם, זאת המציאות אני בסדר יחד עם היתר.דומה הדבר לריצה על הליכון בחדר הכושר. לא משנה כמה תאיץ, תמיד תישאר על ההליכון בלבד. בעצם זהו משחק עם רכיבים הכרתיים: ללא תנועה המהירות תיעלם, המהירות חייבת את המסה, היא אוביקט טהור. המסה יוצרת את האופקיות 'המשחררת' הצעירה לתמיד, של היות 'לקראת'..חדש, אופטימי.

בעולם הוירטואלי נגוז חתול הצ'שייר של אליס אך במקום חיוך נשאר רק בכי. אנו באוטוסטראדה אך ללא כל נוסחת עצירה. אם נעצור היכן בדיוק נהיה? כשהמקום היחידי שנותר הוא התאוצה. האוטוסטרדה נתפסת כגואלת, בדיוק כמו המכונית למתבגר האמריקאי. אין יותר חוקים, רק חוקי תנועה…תרצו סדר הקשות בסלולר, טעות בהקשה מפסיקה את הנסיעה. זהו פקק תנועתי\הכרתי סוג של דיכאון, כי נעצרנו. אין אופק. מאחר ואנו מצויים בריק, לא ניתן כלל לעצור היות שבריק ממשיכים לנוע גם כשמנוע הסילון כבה.

shutterstock_82137688

 העולם העסקי הוא עולם מהיר. כך אולי חשב הטרוריסט בן לאדן שבתור מוסלמי בודאי חושב שהחיפזון מן השטן. את מגדלי ה0-1, מגדלי התאומים הוא החריב. המרחב האמריקני הביא את המהגרים לתחושת מהירות אוטוסטראדה ואופקיות. (מהספר והקאובוי לעמק הסילקון, ממרחב גיאוגרפי למרחבי המידע) המגדלים הכתיבו לעולם את המהירות. סביר להניח שנפשו הערבית גם עם לא חשבה כך בעומק הכרתה הרגישה כך.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s