המיתולוגיה
זאוס הוא האל העליון בהררכית האלים האולימפיים סגדו לו ביוון כולה, העיר אולימפיה, שבה התקיימו דרך קבע המשחקים האולימפיים ושבה שכן אחד ממקדשיו , מזוהה עמו יותר משאר הערים. אפלטון ומאוחר יותר הפילוסוף הגרמני הגל, טענו שזאוס הוא בראש וראשונה אל החכמה המדינית ועליונותו נובעת מנשקו הייחודי , הברק סמל למהירות הבזק ולכוח אדיר . הציפור שלו הוא הנשר ועץ האלון נחשב מקודש לו (רודין 1982) . ביצירות אמנות זאוס מופיע כאב שליט בעל גוף ספורטיבי , גבר בשיא כוחותיו הפיזיים והנפשיים. הוא פוקד על תהליכי עולם וחברה ומחליט כיצד ומתי יתרחשו הדברים. למרות עוצמתו הוא אינו כל יכול ומשועבד לשלושה כוחות : הגורל, השינה והיצרים. בתפיסה היוונית הדטרמיניסטית אין האנשים יכולים לשנות את גזירת הגורל וזאוס אינו יוצא דופן בעינין זה. זאוס השתעבד ליצרים ולאהבה ופרשיות האהבה שלו רבות מספור. מתקיימת אצלו סתירה: מחד הוא מגן הצדק והסדר החברתי ומאידך הוא מלא במיניות ונקמנות , אדון עולם ועבד לדרישות התובעניות של גופו …
ייצוג קשתי אחר במיתולוגיה בא לידי ביטוי באמצעות הקנטאורים, יצורים שחלק גופם העליון אדם והתחתון הוא סוס. הקנטאורים תוארו לרוב כפראים חסרי רסן ואכזריים וסימלו הפקרות, תאווה, חייתיות ושכרות. הקנטאור הוא קשת מעולה . ברבות מהאגדות במיתולוגיה הם נהגו לרדוף אחרי נערות חסרות מגן כדי לאנוס אותן . קנטאור יוצא דופן היה כירון שנחשב נדיב , חכם וניהל בית ספר בו למדו מוזיקה , רפואה וכישורי צייד רבים מגיבורי המיתולוגיה כירון עסק גם במדעים . לאחר מותו קיבל מזאוס קיום נצחי בין קבוצת הכוכבים –קשת –המכונה סג'יטריוס-קנטאורוס. ייצוג קשתי אחר הוא הסוס המעופף פגסוס. להרקולס היה סוס שכזה.
מסעות ונדודים –גיאוגרפי או פסיכולוגי ?
הפילוסוף הגרמני היידגר אמר פעם: " כשאתה בנדודים אתה בבית". לגבי הקשת האימרה חכם השביל מן ההולך בו .. אכן רלוונטית. הקשתים מוכנים למסע והנטייה הקשתית לתנועה ומרחב , לעבור תחנות, לדעת יותר , להסתקרן ולהתנסות מובנית בעומק הקשתיות . כך חשבו קולומבוס, וסקו דה גמה מרקו פולו ואמריגו וספוצי . כולם הימרו הימור קשתי ויצאו לדרך לא נודעת הקשת שואל שאלות , השאלה היא סוג של מניע תחילי , סקרנות לנופים פיזיים וסקרנות רבה יותר לנוף רעיוני . איננו יודעים את תאריך לידתו של אברהם אבינו שהוא כנראה, הנודד הקשתי הראשון שמחבר ( פרשת לך לך בראשית יב) את משמעות המרחב הפיזי למימד ומרחב רעיוני פילוסופי .אברהם מצווה ע"י אלוהים לעזוב את ארצו ובית אביו , וללכת " אל הארץ , אשר אראך"…לנטוש את ההקשר האנושי בו הוא מצוי וחי וללכת למגמה של בדידות , של יחידיות . זוהי בשורה מונותאיסטית היות שרק אדם שחווה את הלבד שלו בעוצמה שכזאת , יכול לתפוס את עוצמת יחידיותו של האל . בנטישת הכל נשארת רק הכרת האל בבלעדיות מוחלטת . קשת הוא כרטיס כניסה לתודעה חדשה שמתחילה בנטישת הכל למטרת ההשגה החדשה של מציאות אחרת . כך גם המסע של משה ממצרים אל שנים ארוכות של המדבר . מטרתו של המסע הוא רוחני ולכן לא יכול להיות מושג בהישארות במקום אחד. כאן, בנקודה זו , מצטרף המימד הקשתי האסטרולוגי הנוסף והוא התקווה . בודד, נטול קשר ונטול בית מצוי הקשת במסע והדרך נוסכת בו תקוות עצומות לעתיד . במקרה של אברהם מקופלת הבטחה אלוהית מפורשת : " ואעשך לגוי גדול , ואברכך, ואגדלה שמך , והיה ברכה "(יב-2) המסע מתחיל ביחידות אך לא מסתיים בארץ ומגיע למצריים . מאוחר יותר יצאו בני ישראל ממצריים במשמעות של יציאה רוחנית מהפירמידות אל הר סיני , מהכרה אישית אל הכרה דתית- מוסרית קבוצתית . אלוהים שיודע את המצב הקשה בו נתון אברהם מצביע על הכוכבים ומראה לאברהם את השמיים כולם על אינסופיותם אינסופיות זו היא עתידו של אברהם , להפוך מאחד לאינסוף. במקום בדידות ויחידיות מופיעים תקווה ואופטימיות קשתיים באמצעות חיזיון מרשים , גדול, אינסופי . אברהם נשלח אל עצמו ואל הקשר לבורא . הוא אחרון היחידים וראשון המאמינים . מסעו של עם ישראל החל בפקודת ה"לך לך" של אברהם והסתיים במקום בו מתמקמים השבטים בארץ ההבטחה . מסע ההגירה הוא קשתי מובהק משמעותו חיסול בית אחד והקמת בית חדש לגוף , ויותר מזאת לנפש . מסעו של אברהם ויציאת מצריים של משה ועם ישראל הם מייצגים של בחירה חופשית שניתנה לאדם לבחור , לצאת למסע , להתנתק מרצף העבר ולשים את פעמיו אל החדש , אל התקווה.
המסע הוא שינוי במרחב המנטאלי , שינויים כאלה עוברים אודיסאוס , באפוס ההומרי, גוליבר של סוויפט ( יונתן סוויפט הוא קשת -10.12.1667) ורובנזון קרוזו בסיפורו של דניאל דפו . רובינזון כזכור הוא מורד קשתי שבמקום לרכוש מקצוע מכובד הוא מפליג להרפתקאות מעבר לים , ספינתו טובעת והוא מוצא את עצמו במסע הישרדות לבניית עולמו החדש ללא פחד מהטבע אלא מסע לשליטה על הטבע ולהפיק מימנו תועלת. מרסל פרוסט עושה את המסע המפרך בזיכרונו ובתוך תודעתו מבלי לפסוע אפילו צעד אחד מחוץ לחדרו שבו הוא ספון. הקשת מבין שכדי ליצור שינוי דרושה יציאה החוצה , למקום אחר . דרוש מרחק מהמימדים הפיזיים וההכרתיים , הפוליטיים והקוגניטיבים. זהו מרחק המאפשר ראייה מחדש של הדברים שלא ניתן היה לראותם במצב הקודם. במסע קשתי שכזה היציאה החוצה נחווית באמצעות המרחק המשתרע בין הזהות המקורית לבין זו שמתהווה תוך כדי המסע, או שאולי היא תולדה שלו. נחזור רגע לאודיסאוס – האב טיפוס של הטבע היווני , של תרבות שהיתה פתוחה ופונה כלפי חוץ בין השאר בגלל שהיתה ארץ ימית מה שהביא לפתיחות אל החדש והשונה אל התרבויות השונות כמו המזרח .אודיסאוס מקפל בתוכו את המהות הקשתית הקושרת בין הנדודים במרחב הג"ג נדודים שבגוף ונדודים שברוח עם סקרנות עצומה אך הללו באפיון הקשתי כהיבריס, כסוג של התרסה וחוצפה כלפי שמיים. ביהדות נענש האדם על שאכל מעץ הדעת .אצל הומירוס אודיסאוס הוא אב טיפוס קשתי של אדם המשתאה ומוכן ללמוד מכל אדם ותרבות ורוכש מידע חדש ומשלב רעיונות זרים זאת בניגוד לנטיה היהודית פרושית להסתגרות .
כך גם אצל הסופר רוברט מ'פירסיג בספרו " זן ואומנות אחזקת האופנוע", בו המסע במרחבי אמריקה על האופנוע הוא בעצם מסע פילוסופי ופסיכולוגי שמוביל לשינוי דפוסי המודעות וההכרה האנושית . לשינוי המתחולל את הנוסע הקשתי יש, איפוא, משמעות פסיכולוגית . מאחורי השינוי הטריטוריאלי של המעבר למקום אחר ישנה לא רק מפה גיאוגרפית אלא מפה מנטאלית . במילים אחרות: לכאורה מדובר בשני מסעות אך בעצם הם מסע אחד . מרחק המסע נקבע בכל אחד מהם על פי עומק השינוי המתחולל בנוסע ועל פי מידת הפנמתו את הפגישה עם האחר הנקרא בדרכו . המרחב הקשתי מתבטא בסיפרו של ג'ק קרואק 'בדרכים' להיות שרוי בתנועה תמידית… הדרך היא מושא להערצה למקום להיות בו. יצירות אמריקאיות נוספות הוקדשו לדרך הקשתית כמו 'שירת הדרך הרחבה' לוולט ויטמן כמו גם שיריו של בוב דילן ו'הדרך' של קורמאק מקארתי לגביו הדרך עצמה היא הדבר האחרון שנשאר אחרי שכל השאר נמוגו . בדרכים נותן קול להמון אנשים , שקופים, עזובים המצויים בחיפוש אחר עצמם .
הסיבות המובילות לנדודים הקשתיים מתקשרות כנראה לבעיתיות בבית בשנות החיים המקדמות . סוג של חסר שהורגש , אולי פיחות שחל בתפקוד הבית היות שכדי להניע אדם לעזוב את ביתו צריך שיתחולל שינוי בבית עצמו . המסע הקשתי נולד במקור מפגימה ( פרו'פ חנה נווה " נוסעים ונוסעות" 2002) אולי התמעטות חומרית או מנטאלית שהתרחשה בבית, חורבן הבית הישן מביא ליציאה כפויה מימנו, מחוסר סיפוק. לא ניתן לפצות על חסר זה . בעומק רעיון הנוודות, ההגירה והמסע מצויה אי יכולת ליצור מקום של קבע. משמעות הקשת היא, אם כן , תנועה לתמיד, תנועה במרחב . אי התייצבות שכזו תורמת לריבוי פרספקטיבות , ריבוי מקומות, ריבוי מצבים ואנשים . זוי תחושת חירות אמיתית המשחררת מעול הבית הישן , מהנפש הישנה ומהעול ההיסטורי והביוגרפי. זהו שיחרור מחובות משפחתיות, ממוסכמות מעיקות וממסגרת חברתית כזו או אחרת. לנווד הקשתי אין שאיפה טריטוריאלית ובכך משוחרר מחובות חברתיות וממסדיות שקובעים מדינות ועמים. הקשת מערער על מוסכמות היסוד של החברה וערכיה האדמתיים, ארציים, חומרניים-תרבותיים. השחרור הוא תמידי ולכן מייצר מסע תמידי. ההגירה היא חיונית ויש בה ויטאליות של בחירה ללכת אל החדש. אך המהגר הקשתי לוקח את עצמו למסעות הוא לא יכול להחליף או להיפטר מעצמו… במסע, בנדידה, בהגירה הקשתית טמון פרדוקס: ככל שנעים קדימה יותר, נסוגים לאחור. הנווד \ הנוסע, נושא עימו לתמיד את אותו מטען פגום ולקוי שדורש לפרוע שטרות קודמים . קשה ואולי בלתי אפשרי להשתחרר מהעבר. התנועה שעיקרה הוא המעבר הפיזי ממקום למקום אין בה את היכולת לשנות את שהתרחש בזמן עבר הפסיכולוגי , לא בטוח שהמסע יגיע בכלל אל היעד הנכסף אל השיחרור. הקשת מצוי במצב של אין מקום היות שהוא בדרכים , הדרך אמרנו, היא בעצם המקום …זוהי תרפיה יופיטרית של שניי סוגי שיחרור: שיחרור מ…ושיחרור אל.. הראשון נעוץ במשאלה ליציאה מהבית הראשון , בית הגידול , מהחסר מאי הנוחות . השחרור ל… משהו מקפל בתוכו את רעיון התקווה של היות לקראת משהו חדש באופן תמידי . אולי ליעד טוב יותר הדרך מובילה לשם , אל הרחק מעבר לזהות הקודמת . זר בסביבה החדשה שמאתר את נקודות התורפה של הסביבה אליה הגיע . כך תארו דלז וגטרי בספרם "אלף מישרים " (1987) את הנווד , הוא אינו יוצא למסע אלא חיי כשהוא נמצא במסע קבוע ובוחר להיות בחוץ או מחוץ . משוחרר מ.. ותמיד לקראת ל.. סוג של תנועה מרחבית שמציבה את הנווד בשום מקום אך תמיד לקראת מקום, רק לקראת…
הקשת מעביר אותנו מנדודיו במרחב הגיאוגרפי-פיזי אל הכיוון הפסיכולוגי העמוק , הפנימי של הנפש הנודדת. הנדודים הם מסע מהמציאות החיצונית אל שינוי תודעתי שלא יכול להתחולל ללא מפגש עם חומרים חדשים, זרים. ללא הזר, השונה, לא יוכל האדם להשתנות ויישאר מקובע באישיותו. המפגש עם הזר, השונה מהווה מניע להשתנות ויצירת זהות חדשה . המרחבי הופך נפשי . לא ניתן לשוב מהמסע הביתה , הקשת שבנו כבר עבר את השינוי ואינו מצוי יותר במקומות הפסיכולוגים של הבית בהם דר לפני המסע. גם אם יחזור למקום מימנו יצא , כבר לא תהיה חזרה לאותו מקום. היעדר הבית אולי איננו היעדר אלא להפך, הבית הוא מגבלה המונעת שינוי ויצירת זהויות חדשות . 'פנטה ריי' אמר הרקלייטוס הכל נע זורם משתנה , אינך טובל באותו נהר פעמיים …הנוסע הקשתי שב אל ביתו (נווה, "נוסעים ונוסעות" 125) לאחר שחל בו שינוי, אך הבית כבר אינו הבית שנשאר בזיכרון. כי היציאה מימנו היא אבדן זהות קודמת, יותר נכון שחרור מימנה. ההתמכרות לנדודים היא גם רכישת זהויות שונות שהן משתקף המרחב מסביב. החיצוני אם כן , הוא פנימי ופנימי הופך לחיצוני . אבדן הזהות נתפס כשחרור מתבניותיו המוקדמות של הבית המקורי. הגירה למשל מפעילה את מימד הפיצוי המשלים קוטבי של מזל תאומים. הגירה היא הסתגלות, שינוי שפה והללו תאומים במהותם. הקשת במבט אסטרולוגי הוא, אם כן, הרבה יותר עגנוני ( ש"י עגנון) מאשר אודיסאוסי. אודיסאוס המיתולוגי חוזר אחרי הנדודים למלוך על ארצו.
עגנון קובע בסיפוריו שאין שיבה הביתה, שרגע הניתוק מהבית הוא דטרמיניסטי בגלל חוסר היכולת הנפשית לחזרה אל הבית . כמובן שנחוץ גודש קריטי של אירועי עבר כדי שהקשת יצא למסע העתידי , שבו הוא ראוה הרפתקה רווית פתרונות ותקוות. זאת ועוד – המסע והנדידה משאירים את הנודד תמיד צעיר. אולי כאן מופיעה הקוטביות התאומית המפצה על הקשתיות. נדידה ומסע הם גם סוג של מכניזם נפשי המאפשר להישאר צעיר, להיות תדיר במצב של ציפייה למשהו , סוג של אופטימיות לקראת עתיד ומקומות אחרים , להתחיל מחדש . כמו ילד הקשת כל עוד הוא בדרכים נשאר הוא צעיר לתמיד במסע רענן ולא מתיישן, לא מזדקן. זהו סוג של מאבק פסיכולוגי בזמן . הבעיה היא שמה שהיה, כבר לא יחזור ומה שעתיד להיות, בעצם לא יהיה אולי כי זהו עתיד אשלייתי ביחס למקווה , אותו עתיד אשלייתי הניזון מחומריי הכאב של הילדות בבית המקדם . המסע, התנועה הם ניסיון למלא את החסר . במרחב והמרחק הפיזי , המימד הגיאוגרפי הוא רק תרגום ל מרחק וחסך של איכות נפשית.
אנו אם כן רואים בקשתיות חיבור בין מרחב ג"ג למרחב נפשי, לשיאו של המרחב והריחוק מגיע דון קישוט של סרוונטס , שעקירתו מביתו הינה תולדת שיבוש כללי בקשר שלו עם המציאות . לאחר שקרא ספרי אבירים ושקע בשיגעון, המשיך את מלחמת הצדק של האביר הקשתי ובכך הופך מסעו של דון קישוט לקצה הגבול האסטרולוגי –קשתי שבו המרחב והאובייקטים המדומיינים הם השיגעון המחלט , מחלת נפש ותימהונות לא ברורה. אולי אין זה מפתיע שבן מזל קשת בשם גוז'ף קונרד (3.12.1857) בסיפרו המפורסם בלב האפלה (1899) בו מתואר מסע לאורך נהר אפריקני אל תוך ליבו של הג'ונגל הפראי.
זהו חיפוש אחר קורץ , הלבן המסתורי ומטיל האימה . זהו אכן מסע ג"ג קשתי במובהק , אך השהות על הספינה במורד הנהר היא למעשה צלילה עמוקה אל תוך נבכי הנפש וניסיון למצוא תשובה לשאלות הזהות הטמונות בה . ככל שהספינה מעמיקה אל תוך היבשת השחורה , כך מעמיקה הצלילה הפסיכולוגית של גיבורו של קונרד , צ'ארלי מרלו בספינתו "נלי". מסע קשתי מובהק היו מסעי הצלב של הצלבנים והנצרות שחיברו מימד דתי עם המרחב והג"ג .
רומא –פרשים ואבירים
האפיון הקשתי הקבוצתי משליך נקודת מבט מעניינת על האימפריה הרומית . הצדק הקשתי בא לביטוי ויישום במורשתו של הקיסר יוסטיניאן, שהשאיר לעולם את המסורת המשפטית של אלף שנות היסטוריה . מערכת המשפט במתכונתה המערבית החלה בעצם את דרכה ברומא. המסורת הקשתית הזו היא ששימשה בסיס לתורות מדיניות ופוליטיות שעליהן אומנו פרחי המשפטנים.
על רומא האוגוסטינית –הקשתית אמר ההיסטוריון האנגלי אדוארד גיבון :"אילו נקרא אדם לבחור מבין כל דברי ימיי העולם את התקופה שבה ידע המין האנושי את מירב האושר והעושר , חזקה עליו שהיה פונה ללא היסוס לזמן הזה". ההימור והטבע חברו יחדיו ברומא במלחמות הלודרים באצטדיונים: גלדיאטורים מול אריות ונמרים. סממן ההימור הקשתי הופיע כשהקיסר או סנטור נחשב סיימו את דרמת המאבק בין הגלדיאטורים בסמנם, בתנועת בוהן כלפי מטה, את הפקודה להרוג ולסיים את המלאכה או לחלופין , כשזקרו את הבוהן למעלה והתירו ללוחם המובס להמשיך לחיות.
רומא האימפריאלית אהבה מותרות וחיים טובים . הפרזה והגזמה , יחד עם שחצנות והחצנה קשתיים , הורגשו היטב . שאיפת המרחב וההתפשטות האימפריאלית באו לביטוי עם שליחת הלגיונות הרומיים מאיטליה עד לאנגליה מרחק לא קטן בזמנו. יוליוס קיסר ביהירות קשתית סיכם לאחר ניצחון צבאי מוחץ את המונח "אימפריום", שפירושו סמכות ופיקוד, במילים : " באתי, ראיתי, נצחתי". המימד הדתי של מזל קשת לא איחר להופיע ברומא עם חדירת הנצרות לאימפריה. המיסיונריות ומסעי הצלב ההיסטוריים שהופיעו לאחר מכן הם ביטוי נוסף לשאיפת ההתרחבות הטמונה בקשת מתוך בסיס רעיוני דתי כמובן. מאחר ואנו מזהים מימד קשתי ברומא יש לחשוף את הקוטביות המפצה במעגליות מיסטית של השניות הקיימת במזל תאומים . ואכן בכל שנה כיהנו באימפריה הרומית שני קונסולים.
הקשת יוצג ע"י פרשים שהצמיחו מעמד חברתי חדש – מעמד האבירים האירופי . הסוס, חלקו התחתון של הקנטאור המיתולוגי חיזק את כוחו של מעמד זה והרחיב את פעילותו והשפעתו בחברה . האביר של ימי הביניים יצא למסעות שדרשו מיומניויות כמו אומץ לב , חיפוש אחר זהות עצמית וידע . האתוס הקשתי –האבירי השתקף בלוחם האמיץ בנדיבות , בצדק ובהגנה על חלשים. ב1215 ב"מגנה קרטה" , התבטאה הקשתיות בזכות להגר מן הארץ באופן חופשי ולשוב איליה מתוך רצון חופשי . מאחר וקשת מתקשר למכללות ואקדמיות , מעניינת העובדה כי במאה ה-12 הוקמו באירופה המערבית האוניברסיטאות הראשונות כאוקספורד למשל. באוניברסיטאות למדו תיאולוגיה, משפט, פילוסופיה ורפואה שלושת הראשונים הינם קשתיים במובהק. האוניברסיטאות דגלו בחופש קשתי שכלל חופש הוראה ומשפט. כבר משחר ההיסטוריה היו הסטודנטים כוח מניע להפיכות ושינוי משטרים . האימפריאליות הקשתית היא מרחבית ומרחבית רעיונית של הפצת רעיון . בעבר עזר לזה הסוס בהווה הטכנולוגיה והמחשב . אבל לפניי רומא הייתה יוון של פריחה חברתית , כלכלית ותרבותית, אתונה של פריקלס הקשתיות באה לביטוי בסופיסטים , מורים שנדדו ממקום למקום ולימדו תמורת תשלום ומיתוך השקפה פרשנית ביקורתית.
אמריקה – ספר, קאובוי ואקדח
רומא אינה היחידה המייצגת בהתבוננות קבוצתית את מזל קשת . המוטיבים הקשתיים –יופיטריים באים לביטוי בצורה מעניינת באמריקה שבה חוברים בעסקת חבילה מהגרים ונודדים , מרחבים , ערי ספר ובוקרים, ונכרכים אלה באלה לסיפור של הרפתקאות ואופטימיות, ספורט והתעשרות. המהגרים האירופים , שהגיעו מלאי תיקווה לאמריקה , היו אלה שבעצם עזבו את מימד הזמן הגדיי האסטרולוגי של אירופה הפיאודאלית , הנוצרית וההיררכית , ועברו למימד המרחב האמריקני. אכן, שינוי משמעותי שבו מפנה השמרנות האירופית את מקומה לטובת כבישים מהירים, מוטלים וקדילאקים אמריקניים. זהו שינוי גאומטרי בנפש הקולקטיבית : מאנכיות לאופקיות.
בתזה שלו אודות הספר (frontier) האמריקני טוען ההיסטוריון פרדריק ג'קסון טרנר שהמהגרים נדדו תוך ויתור על מימד הזמן והחלפתו במימד המרחב , ובכך השתייכו למשהו פתוח , חדש ואופטימי , מלא בתקווה . בבסיס הנפש הקבוצתית האמריקנית עומד המרחב הקשתי , אותה נפש המעוגנת בתוך מרחב אדיר מימדים של הגירה ותנועה , נדידה ותקווה .זהו מעבר דרמטי הכולל בתוכו איבוד קשרי השתייכות וזהות מסורתיים, והחלפתם בפתיחות והפנמת תכנים ומימדים חדשים . המתיישבים ראו בשיטחה הענקי של אמריקה ערובה להצלחה כלכלית . הם חלמו חלום קשתי שבו שאפו ל-"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".
על פי טרנר הספר אינו מושג גיאוגרפי בלבד היות שהמרחב האינסופי של הקשתיות משנה את מושג הגבול האירופי גדיי בשפתינו האסטרולוגית. המרחב \הספר הוא הבטחה להתחלה חדשה של שגשוג ואושר . הfrontier, הגבול או הספר אינם מציינים רק מקום פיזי או מתחם המסמן גבולות מדינה אלא רעיון מטפיזי הקושר בין תהליך , מרחב חדש והסתגלות למציאות חדשה . הספר הקשתי הוא מציאות טוטאלית של החלוץ האדון לגורלו , מנותק מהמסורת האירופית ונשען על כוחותיו בלבד . החלוץ הוא קשתי היות שהוא יוזם, מסתגל , סקרן ואוהב חירות. הקשת האמריקני אינו מכיר במגבלות מלבד אלו שהטבע קבע . אזוריי הפרא מעצבים אותו וממזגים תכונות של חספוס . תוקפנות ועוצמה . האינדיאנים אולי תרמו לסגנון החיים האמריקני שהוא גם סינתיזה קשתית של אדם אירופי ואינדיאני מן חיבור קנטאורי בין הסוס לאדם בסמל הקשתי.
הסרט "קיד וקסידי" (1969) בו שיחקו רדפורד וניומן ממשיך את מסעו של הקלברפין – מסע של אומץ , הרפתקה , נדידה , אקדחים והימורים . הנדידה הקשתית –אמריקנית מערבה (the west is the best כפי ששר ג'ים מוריסון הקשת באחד משירי להקת הדלתות) במשך שלוש מאות שנה נבעה מחיפוש אחר אדמה, אחר עושר , הרפתקה וזהב . הכל ללא פיקוח חיצוני . לכל אדם הייתה הזדמנות לשפר את מעמדו . חופש הבחירה הפך לערך עליון .אגב הערה קטנה , לא כולם מצאו זהב אבל אלה שהרוויחו ללא ספק מהמסע האופטימי ומלא התיקוה מערבה היו בעלי הכירכרות שמכרו את הכרטיסים לנסיעה..זוהי הגבה קוטבית תאומים הקיימת בקשתיות בכפוף למבנה ההפכים המשלימים של גלגל המזלות. ההקשר התאולוגי הקשתי התבטא באתוס הפרוטסטנטי שבו השפע הוא סממן להיותך נבחר האל .משפט המוטו הראשון שהופיע על מטבע הסנט האמריקני בשנת 1787 היה" מיינד יור אוון ביזנס " במשמע קשתי של " בל יתערב מישהו בעסק" . מוטו זה נעוץ בראיית הספר כהבטחה להצלחה כלכלית.
אלוהים אוהב את המצליחים וזה מתבטא בסגידתו של האמריקני למיתוס ההצלחה שבו השמיים הם הגבול וחשבון הבנק מזכיר אקט ספורטיבי של " לנצח ולחיות בגדול". מימד שמתבטא במהמרים סביב שולחן הקזינו בלא ווגאס , המקום בו חוברים אופטימיות ואמונה במזל קשתי ומצפים לסיבוב הכדור הבא ולערימת האסימונים שתתפח על השולחן . ההימור עצמו מכיל באם זכית ניתוק מהעבר למשהו חדש לחלוטין זהו קטיעה וביטול של הזמן ההסטורי אנכי אירופי והגעה ליקום חדש " הלוקח את כל הקופה" הוא כמעט אלוהים. הרולטה היא מרחב אינסופי של הזדמנויות בהימור הקשתי . הרעננות, הנעורים , האתגרים והשמיים הפתוחים יוצרים אתוס קשתי אמריקני של הק-פין ותום סוייר , ג'יימס דין וג'ון קנדי. מרחב הוא מכניזם של אופטימיות. הללו באים לביטוי בז'אנר סרטי המסעות האמריקנים מאז "אדם בעקבות גורלו" (1969) ועד "תלמהה ולואיז" (1991) זהו ז'אנר קשתי – קח לאמריקני הכול , רק לא את הקדילאק היות שברגע שהוא לוחץ על הדוושה ומאיץ את דרכו למרחבים , דומה שמשיל מעליו את הגשמיות וקורע את האספלט בכביש המהיר , האורגזמה האמריקנית , שכרון המרחב נטול האחריות. ובודריאר יאמר: ( " אמריקה" 1986) "האוטוסטרדה גואלת היות שמובילה לשום מקום , המרחב כולו עומד לרשותנו עונה לתשוקה הקשתית העמוקה היחידה – לנוע . אין חוקים יש רק חוקי תנועה , שלטים וסימנים שמדריכים אותנו מה לעשות, שמשילים מאיתנו אחריות".
לפניי הכביש המהיר היו הבוקרים על הסוסים שליטי הספר . הבוקר-הקאובוי הוא דמות ארכיטיפית קשתית המייצגת את האמריקניות . בסרטים כמו "רוקד עם זאבים" (1990) או "חייל בכחול" (1970) או בסרטים הישנים של גלן פורד , ג'ון וויין, קלינט איסטווד וגארי קופר הצדק הקשתי הופיע עם אקדח, בקבוק וויסקי ונערה שחברו לעיסקת חבילה יופיטרית במערב הפרוע . גיבור המערבון רוכב על סוסו , לרוב הוא חסר בית , נודד במרחבים העצומים . נע בחופשיות , מהמר על חייו , לוקח סיכון ולא שולף ראשון …יש לו ביטחון עצמי מופרז , יוהרה קשתית . הוא לוחם למען הצדק סמל גבריות וקשיחות , ג'ון ויין , וויט ארפ מיתולוגיה אמריקנית . על הדרך ההיסטורית נמצא אגדה קשתית אמריקנית גדולה בדמותו של הגנרל ג'ורג ארמסטרונג קסטר (5.12.1839) הזכור מהקרב המפורסם בליטל ביג הורן מול האינדיאנים בוא מצא את מותו . קסטר היה מפקד בחיל הפרשים של צבא ארצות הברית במלחמת האזרחים וכונה "הגנרל ילד" . הוא זכה בצל"שים על אומץ לב שגילה בקרבות . ומהסוסים למרחב הפרוע של "מלאכי הגיהינום" אותם שדים הרוכבים על אופנועי הארלי דיוידסון במרחבי קליפורניה תוך התנגדות לממסד ונון קונפורמיזם קשתי כמו למשל בוני וקלייד . יש משהו קשתי עמוק בנפש המהגרים האמריקנית הסולדת מהחוק ומסמכות המשטרה. זוהי רתיעה מכל מה שמנסה להצר או לתחום את המרחב . זהו גם מרחב פרקט איצטדיון הכדורסל בו משחקים הגיבורים המיתולוגיים בדמות הסופרסטרס של האן. בי.אי בגרדן בבוסטון או הפוטבול של יום ראשון באמריקה. האהבה של האמריקני לספורט היא ביטוי של הקשתיות הטבועה בנפש הקבוצתית שלהם. הקוטביות התאומית תתבטא כאן בעלות היקרה של כל דקת פרסום טלבזיונית במשחקים . ספורט הוא הדבר הקרוב ביותר לאלוהים באמריקה רק בניגוד לאירופה הפעם זהו אלוהים אופקי, מרחבי . עכשו זה לא "פקס רומאנה " אלא "פקס אמריקנה " ( שמשמעה אמריקה היא הכל ) האמפריאליות של אמריקה מתבטאת גם בסניפי מקדונלדס וקוקה קולה בכל העולם . לא מפליא שההיסטוריון ההולנדי בן מזל קשת יוהאן הויזניחה (7.12.1872) כתב ברשמי מסע קשתי באמריקה על ההחצנה הטמונה בקשתיות ועל השבר שחוצץ בין העולם האירופי הישן למרחב האמריקני החדש , כן זו הבת הסוררת של אירופה, הקשתיות הפרועה –אמריקה. ביומנו הוא כותב על שלטי החוצות הענקיים ומבין לעומק את הבעיתיות של המרחב המוחצן ללא הפסקה. כיצד דועך ההיגיון הלשוני (התאומי קוטבי) בהיגיון חזותי , אותו מתח בין המרחב הקשתי לשיח והתקשורת התאומיים במעגל אסטרולוגי של קוטביות ומתח ניגודים . זהו מעבר מקריאה לראייה , מטקסט לויזואליות. כך מתנפצים הרגלי החשיבה שלנו תוך השפעה תאומית קוטבית של אמצעי התקשורת על המידע. זהו מעבר שמרוקן את האדם מתוכן ומטשטש משמעויות שהיו קודם לכן מקובלות. שינוי של המרחב הוא אם כן שינוי של השיח, של התקשורת בין אנשים. ועוד משהו על רעיון המרחב כמושג , ניוטון אמר פעם שהזמן והמרחב הם במת המשחק …אינשטיין חשב אחרת בפיתוח היחסות ( הפרטית והכללית ) שהזמן והמרחב הם לא הבמה , הם השחקנים המרכזיים בהתרחשות הפיזיקלית קוסמית . המרחב מתפשט מהר , הוא ממהר לגדול . האסטרופיזיקאים גורסים שמשהו יוצר עוד ועוד מרחב וכך דוחף את כל חלקי היקוםהחוצה..אנחנו מרשים לעצמנו לעבור מהפיזיקה המודרנית לנפש האדם ( כפרט וכקבוצה ) היות שהרעיון המרכזי בהתבוננות אסטרולוגית הוא ההצרנה ( האידאות , ראה במאמר הפילוסופיה של האסטרולוגיה כאן בבלוג ) ובכך האסטרולוגיה היא חוצת תחומים של מעבר לזמן ומרחב .
קשתים מפורסמים
מרק טווין (30.11.1836) – טווין או בשמו האמיתי סמואל קלמנס היה סופר אמריקני ששימש כנווט במשך ארבע שנים על ספינת קיטור בנהר המיסיסיפי . מרק טווין בתרגום לשפת הספנים היה " סמן פעמיים" את עומק הנהר לבדיקת תעבורת הספינה…זוהי דואליות תאומים המקופלת כבר בשמו של הקשת המקורי שהיה בכלל סמואל קלמנס …טווין כתב את יצירת המופת הקלברפין (1884)שהיה לרב מכר אדיר ונחשב לאחד הספרים החשובים ביותר שראו אור בארצות הברית . הק-פין מבטא את הקשתיות העמוקה הטמונה בעומק הנפש האמריקנית הקולקטיבית . בסיפורו מופיעים המוטיביים המאפיינים של הטיפוס הקשתי . כאשר ג'ים העבד השחור של הגברת ווטסון מחליט להימלט , מתחילה שררת הרפתקאות הכוללת נדודים, מרחב ותחושת חופש שכה אופייניים לבני מזל זה . אבל הסוגיה המרכזית בספר מצויה בהחלטה מוסרית , זו הנובעת מחוש צדק קשתי פנימי שבעטיו הק עוזר לג'ים לברוח למרות שהוא שחור וגם רכושה של גברת ווטסון. לרעיון הבריחה חוברים גם הטבע, הנהר ושאיפת המרחבים והחופש יחד עם טוב לב קשתי ותמימות . הק עצמו משוחרר על ידי טווין מעברו ומחינוכם המעיק של הוריו . הוא יתום שבמסעו מגלה הכול לבדו בסקרנות ופתיחות שאופייניות למרחב הקשתי.
וודי אלן (1.12.1935) – יצירתו הקולנועית המקיפה של אלן מבטאת את הקשתיות שבו ( למרות שאינו אתלטי וספורטיבי , ואינו שופע ביטחון ויוהרה קשתיים…) בסרטיו עוסק אלן בסוגיות מוסר ודת , תוך העמדתם למבחן פילוסופי קשתי מדוקדק כך בסרטיו "פשעים ועבירות קלות " (1989) בסוגיית עשרת הדיברות או בסרט "ימי הרדיו" (1987) הוא קורא תיגר באמצעות שאלות קשתיות לא מתפשרות על קיום המסורת המקודשת של יום הכיפורים ומטיל ספק בנחיצות של ליל הסדר .
וינסטון צ'רצ'יל (30.11.1874) – היותו של צ'רצ'יל קשת בלטה יותר מכל בזמן המלחמה , כשהפך לסמל ודוגמה לאומץ לב ויצא למלחמה נגד היטלר . יכולת המנהיגות שהפגין אז מבטאת את תפיסת החירות הקשתית .מוצאו היה אריסטוקרטי , נקודת פתיחה קשתית אסטרולוגית . היתה בו נחישות , נמרצות והרפתקנות . צילומו המפורסם שהציג את תנועתו הידועה באמצעות שתיי אצבעות המסמנות וי – של ויקטורי היא קשתית במובהק. בצעירותו נחשב מרדן ומתריס ולא ציית לגילויי סמכות. כראוי לבן קשת רכש חיבה גדולה לחיות.
ברוך שפינוזה (24.11.1632) – שפינוזה הקשת נחשב לפילוסוף מפורסם בעיקר בגלל תפיסתו השונה והאחרת של האלוהות . יש בתורתו ביטוי לחופש ולמרדנות האופייניים לקשתים , התרסה ונטיי לפקפק ולדרוש תשובות לשאלות . הכרה ושכלתנות איפיינו את מחשבתו ולא הסתפק בכתובים . שפינוזה זיהה את אלוהים עם הטבע ומכלול היקום ובכך מתנגש עם המסורת היהודית –אורתודוכסית בעקבות סירובו להאמין במה שניסו לאלץ אותו להאמין , נאלץ לנדוד נדידה קשתית מהקהילה שראתה בו כופר בממסד. האל הטרנסצנדנטי מוחלף אצל שפינוזה בתבונה שהופכת לגורם אלוהי וזה מתבטא " בהכרה מהסוג השלישי" שהיא חשיבה ברמה גבוהה במיוחד , סוג של אהבת אלוהים השכלית תבונית. העולם והטבע מקבלים מעמד אלוהי ואינם מצויים מחוץ לאלוהות אלא חלק מימנה . זהו סוג של חילון קשתי להלך מחשבה במקום להפכה לקדושה.
ג'ים מוריסון (8.12.1943) – מוריסון , בן לאדמירל בצי האמריקני , נדד רבות בילדותו בעקבות הצבתו של אביו בבסיסים ימיים שונים. מוריסון הבוגר נדד בין נשים ומוטלים בלוס אנג'לס , ולא טרח להחזיק מקום משלו אלא נהג ללון אצל אחרים. את ההתרסה והמרדנות הקשתית הציג בשירי להקת ה"דלתות" המפורסמת שאפילו שמה שאוב מפתיחת דלתות ההכרה של הסופר והוגה הדעות ווילאם בלייק . מוריסון הוא מסמליי דור שנות ה-60 שסימל שבירת מוסכמות , את הפראות במופעי הרוק שנעדרו מהם עכבות או אשם .הוא התאפיין בהתנהגות קשתית טיפוסית שכללה גם סקרנות לבדוק ולבחון הכול ללא מעצורים ." אני אוהב רעיונות של בריחה והריסת הסדר הממוסד ", אמר פעם. מוריסון הכיר היטב את השילוש של שנות ה-60 , סמים, סקס ורוקאנרול . אחד מישרי הדלתות המפורסמים יותר היה "רוכבים בסערה " המזכיר את דהירת סוסי המוסטאנג בערבות אמריקה הקשתית . מוריסון היה מורד קשתי שקבע גבולות חדשים לספר האמריקני . כקשת מאפיין הזמין אותנו אל " המערב הפרוע" של וויט ארפ וזאת באמצעות במת הרוק.
הנה עוד כמה קשתים , קית' ריצ'ארדס " האבן המתגלגלת " (18.12.1943) פרוע ומורד . הסופרת ג'יין אוסטין (16.12.1775) המייצגת את הקשתיות בעולמה הספרותי שנושאיו העיקריים הם המוסר והצדק . היא לועגת למסכמות שרווחו בתקופה בה חייתה ב"תבונה ורגישות" או ב"גאווה ודעה קדומה". קשתית מורדת היא ג'יין פונדה (21.12.1937) סמל מין משנות ה-60 , אנרכיסטית של שנות ה-70 ומלכת אירוביקה של שנות ה-80 . היא סיפור אריסטוקרטי קשתי אמריקני שנולדה בחוות הסוסים של אביה הנרי פונדה בקליפורניה. גם סטיבן ספילברג הוא קשת (18.12.1946) שלקח אותנו להרפתקאות עם אינידיאנה ג'ונס (1981) . אומן הקונג-פו ברוס לי ברד פיט וולט דיסני ובטהובן וכריסטינה אגילרה מיילי סיירוס בריטני ספירס וטיילור סוויפט הם כולם קשתים.
האתר החדש שלי באנגלית : http://www.astrowiz.me
הירידה לשאול של אורפיאוס, לחפש את אהובתו שמתה, הונצחה אצל דנטה. ישנו השאול אך גם הפרוגטוריום – אותו כור מטהר שבזכותו הירידה אל השאול מקבלת משמעות עקרבית פסיכולוגית עמוקה של צלילה לתהומות הנפש – למות כדי להיוולד מחדש כפניקס או כפרספונה, בת אלת הקציר, זו היורדת לשאול בכל סתיו וחוזרת באביב (השורי קוטבי ) להפריח דשא , פרחים ופירות.
המוות הוא שלילה , שלילת החיים, אך כחוויה עקרבית הוא משקף ומקפל בתוכו תשוקה לחיוב שכן הוא מייצג גם את התשוקה העמוקה לקיום. כך מצפין מזל עקרב בתוכו מימד פרדוקסלי, סוג של סתירה שבה חווית המוות היא ביטוי עמוק של התשוקה לקיום, לחיים. הפילוסוף היידגר רואה באימת המוות פנייה של האדם אל עצמו: המוות מבודד אותו מהעולם הגשמי ומהמציאות הסובבת אותו. האדם לנוכח המוות העקרבי תופס את עצמו לא כחפץ אלא כאדם. אימת המוות העקרבי בעצם משיבה לאדם את מקומו הייחודי בקיום ומרוקנת אותו מהאשליה של היותו חלק מן העולם . בסיפרו של העקרב אלבר קאמי (7.11.1913) " המיתוס של סיזיפוס " (1990 עמ 61) קאמי אומר שלמוות יש כוח מטהר "היות שמשאיר אותך עם עצמך, נטול הגנות, אל מול אלוהים".
במימד היותר קיצוני מופיע הרוצח , במחזה "קליגולה" של קאמי קאיוס קליגולה ששלט ברומי בשנים 71-73 לספירה , רוצח אדם רק כדי לחוות את חווית המוות . קליגולה מייצג את הקיצוניות העקרבית היות שחווה את המוות בנוסח של "אני רוצח לכן אני קיים". הוא חונק את פילגשו, משגל אשה בנוכחות בעלה ומחבר את המימדים העקרביים של מיניות, קיצוניות ומוות למעגל של טירוף , מין ומוות . זוהי חווית סוג של שיחרור מכל נורמה ע"י קיצוניות ואכזריות . קליגולה נהג לסרס את נתיניו , מראות של טריבונים משוספים ומתבוססים בדמם , נשות סנטורים נאנסות , כל הללו הם תוצאת דיבוק של פלוטו שעלה מן השאול וזכה לאכסנייה בגופו של קליגולה .
בנפתולי הנפש העקרביים נחשפים אם כן, רגשי נחיתות ונקמה. תכונות אלה מובילות את העקרב אל הפשע מצד אחד, או לחילופין לעבודה במשטרה ובמערכות חשאיות מסוגים שונים. כך האינקוויזיטורים ומדורות המוקד מייצגים את הצורך העקרבי בחשדנות וחקירה, ומשרתים את הצורך בהפללה, בגילוי אשמתו המושחתת של הפרט. קפקא, גלילאו, זאן דארק, משפטי הראווה במוסקבה, כל אלה מצביעים על החוקר העקרבי, זה הרוצה חתימה על הודאה, נחוש בדעתו לזכות בווידוי ויהי מה, הכפיתיות העקרבית תבוא לביטוי בשאלות החוזרות ונשנות. רגע ההודאה הוא האורגזמה העקרבית של החוקר, שיחרור ממתח רב." הליכלוך" עבר אל הנחקר… הוא הודה, אנחנו מעכשו נקיים. מישהו צריך לקבל את הטומאה והלכלוך למשמורת, עד הנחקר הבא ..מייצרים כאלה כל הזמן.. אל תטעו, החוקר לא בא בשם המדינה אלא רק משתמש במדינה ובחוק היבש כדי להיטהר מעצמו.
אלן דלון (8.11.1935) אמנם כבר לא צעיר אך המבוגרים שביננו זוכרים את העקרב , סמל המין הצרפתי שביטא את העקרביות בסרטיו על הגנגסטרים . בסרט " הסמוראי" (1967) הוא שקט, קודר ,יפה ורוצח , זאב בודד ההולך אל מותו העקרבי . כך גם בסרטים " כנופיית הסציליאנים " (1987) " לילה על העיר " (1973) וה"מעגל האדום" (1970) כולם מייצגים את הצד הקשה של העקרביות.
פאבלו פיקסו (25.10.1881) המוטיבים המרכזיים ביצירותיו של האמן הדגול הינם המוות והמין העקרביים. פיקסו חדר לנבכי היצרים הבסיסיים של האדם, אל הלא מודע העקרבי שבנו. הוא אהב נשים בעלות האיברים הגדולים והציג סוג של פורנוגרפיה עקרבית ביצירותיו. בקיץ 1988 הוצגו יצירותיו של פיקסו בתערוכה שכונתה בשם העקרבי " פיקסו יוצר ומחריב "…שם הודגשו מעגלי ההרס והבניה המלמדים על ההתחדשות העקרבית . בסדרת תחריטים הביא לביטוי את רעיון הקוטביות השורית המפצה באופן מיסטי על העקרביות כשהפך את עצמו למינוטאור (חצי שור חצי אדם) האונס אישה. הדיוקן האחרון שלו היה מסיכת המוות שלו, שביטאה את הפחד העמוק שלו מהמוות העקרבי. פיקסו היה עקרב עם צורך אדיר במיניות, בהרס, במוות ובנייה. הוא צייר נערות ונשים צעירות ועירומות, אבריהן חשופים וגלויים. ההתבוננות בציוריו היא פיתוי עקרבי המזמין להשתתף באובססיה של המפורסם העקרבי.
על פי אריסטוסטנס, הרה מיקמה את הסרטן בשמיים כאשר הרקולס לחם בהידרה וכל החיות עמדו לצידו. רק הסרטן עלה מן האגם, חסר כל סיכוי מול הענק, וצבת את הרקולס ברגלו. זה האחרון זעם ובכעסו מחץ את הסרטן ברגלו. הרה מיקמה את הסרטן בשמיים כאחד מ12 המזלות. במיתולוגיה היוונית סלינה היא אלת הירח, ביתם של הטיטנים היפריון ותיאה. במיתולוגיה הרומית היא נקראת לונה. מאוחר יותר הוחלפו סלינה על ידי ארטמיס ולונה על-ידי דיאנה. דמות ירחית חשובה אחרת שצורפה בידי היוונים לארטמיס וסלינה היא הקטה ובכך, באמצעותן, נוצר שילוש של מצבי הירח: ארטמיס היא אלת הירח המתמלא, סלינה היא אלת הירח המלא והקטה היא אלת הירח המתמעט. ביצירות אמנות בתקופה שאחרי הרנסנס מתוארת סלינה כאישה יפיפייה וחיוורת פנים הנשקפת ממרכבה כסופה, ראשה עטור בסהר ובידה לפיד. אלת הירח הרומית היא לונה שזכתה למקדש בגבעת אוונטין במאה ה-6 לפנה"ס. מעניינת ירחית סרטנית היא דמותה של הקטה שהיתה אלת האמזונות והפכה לאלת השאול. את שמה קבלה מהפרעונים שגזרו את שמה מזה של האקט, אלה מיילדת במצריים. היא מסייעת ללידת השמש במזרח בכל יום ומכאן הקטה מקבלת תכונות של פריון היריון ולידה ( האופייניים למזל סרטן והירח במפה אסטרולוגית). היוונים כינו אותה " הקטה אנתיאה" כלומר "הקטה משלחת החלומות", היות שהאמינו באחריותה על חלומות וסיוטים, ועל טירוף הדעת. הקטה מלכת הלילה היא אלה יפהפייה: כפות רגליה כסופות, שיערה נחשים ההופכים לאבן את כל המתבונן בה, לצווארה מחרוזת אשכים ובידה חבל טבור . נראה שכל אלה הם שריד לפולחנה כאלה מיילדת במצריים. (מתוך הקדרה המבעבעת של כרמית, על אופיה ומקורותיה של הקטה 2003 דף אינטרנט) היא מחזיקה בידה לפיד שמאיר את הלילה, מפתח למנעולים של מסתורי החומות, נבואה וכישוף, וחרב חותכת אשליות.
בצורת התבוננות זאת, העבר הסרטני הוא הוויה דינמית המתחדשת בכל רגע נתון בו אירועים או מצבים אלה או אחרים, תוך זרימת החיים הרגילה, מפעילים את הייצוג של הסרטניות המשתמר בנפשנו (כל שחקני גלגל המזלות הם סוג של ייצוגים משתמרים) בסיפרו של איטלו קלווינו "הערים הסמויות מן העין " (1978) מרקו פולו משוחח עם המנהיג המונגולי קובלאי חאן (1216 1294) על כך שהעבר מפרש את ההווה ואת העתיד. לא ניתן לחלק את הזמן היות שהעבר נעוץ, מכוון ופועל בהווה, ובהכרח מייצר גם את העתיד. מרקו פולו חש אינטואיטיבית את את המעגליות הקוטבית הסרטנית גדיית כמטוטלת נפשית. אם הזיכרון מקבל אופי של געגוע ותשוקה, הוא הופך להווה רב עוצמה. אליבא דפולו אנו נוסעים קדימה כדי לשוב ולחיות את עברנו גם אם אנו לא בדיוק מבינים או יודעים זאת. המסע קדימה הוא מסע אל העבר הסרטני האישי . סרטן-גדי הם פקעת של עבר –הווה-עתיד ללא הפרדה. במקרה של מרקו פולו כל מסעותיו בערים הסמויות מן העין נועדו להבין את וונציה ואת משמעות חייו. זהו מסע בזיכרון. ובאשר לדמות האם, דימויו העצמי הראשוני של התינוק מתהווה ממראה פניה של אימו ומהדרך בה היא מתבוננת בו . למעשה פועל כאן עיקרון של מראה שמזוהה עם ההתבוננות האסטרולוגית בירח , שליט מזל סרטן . הבעות הפנים של האם , המבטאים רוגע או מצוקה , שמחה או כעס , מלמדות את התינוק לזהות את רגשותיו שלו בהשתקפותם בפני האם –המראה-הירחית. פניה של האם מעצבות את אישיות התינוק היות שהוא רואה אותה ואת עצמו כישות אחת. על פי התאוריה הפסיכואנליטית נתפסת הסרטניות – דמות האם כראי ראשון . המראה הירחית סרטנית בונה את ראשית הדימוי ביצירה משותפת בין האם לתינוק , בדומה לציורים מתחילת הרנסנס בהם מתוארים מפגשים בין עיניהם של מרים וישו.
פרנץ קפקא (3.7.1883) הסופר בן מזל סרטן אמנם נמלט אל מרחבי הדמיון הסרטני ביצירותיו אך הללו ביטאו היטב את רעיון הקוטביות הגדיי המפצה תדיר . יצירותיו אכן ספוגות במטוטלת הסרטנית –גדיית של דימיון מול נוקשות וריאליזם קר. בספרו המשפט מסכים יוסף ק', גיבור היצירה , ליטול חלק בתהליך התמוה נגדו שבו הממסד מאשים אותו באמצעות הנציג הגדיי של סאטורן השיפוטי –" הלא הכול שייך לבית המשפט ". הוא מובל להריגה ביער אחרי גזר דין שרירותי ורשמי לחלוטין . בספר הטירה לא מצליח ק' ליצור קשר עם הטירה המייצגת אסטרולוגית את האטימות, הקור והנוקשות של הקוטביות הגדיית , זו המונעת חסד מצד ההשגחה העליונה. המשפט והטירה של קפקא עוסקים במה שקפקא הדגיש כ" תחושת האשמה חסרת הגבולות" שלו ביטוי ברור למסלול הקוטבי והדו סיטרי בין הסרטן לגדי. ק' נעצר בלי שחטא במשהו , אשמתו הגדיית נתפסת כמובנת מאיליה , כך רוצה הרשות. לחיות, להיות קיים ,הוא סוג של פשע. הטירה ושער פטרוס בספריו הם ייצוגים של יחסי האדם עם האלוהות שהגדי הוא נציגו האסטרולוגי. לגבי קפקא האדם מצוי בחוסר אונים של מבוך בירוקרטי המטיל עליו את תחושת האשם המטפיזית של "היות בעולם", היות בזמן. הזמן מתבטא אצל קפקא במוטיב הציפייה, ציפייה לאלוהים, לאנשים, ציפייה לתלייניו.
ג'ורג אורוול (25.6.1903) בספרו המפורסם 1984 (1949) מביא לידי ביטוי ספרותי את האח הגדול , הגדיי , שניצב בראש הפירמידה של אותה חברה עתידנית. לאח הגדול יש עיניים סרטניות בכל בית, הלא הן הטלסקרין הפועל עשרים וארבע שעות ביממה. אפילו התא המשפחתי הסרטני מתפורר וילדים מלשינים על הורים. האח הגדול משכתב את ההיסטוריה הסרטנית, אורוול הוא סרטן שמודע לעובדה שהשולט בהווה שולט בעבר וכך יכול לשכתב את ההיסטוריה ,לשנות שפה ומציאות נפשית . החוקר אובריין מלמד את וינסטון בעינויים לאהוב את האמת המפלגתית גדיית. להבין להפנים ולהאמין שמפלגה היא המציאות, המפלגה היא הכל… אין מחוץ לה דבר הכל מצוי בתוך טבעות סאטורן הגדיי. המפלגה היא תורת הכרה חדשה שבה 2+2=5 ומתרגלים לאהוב את זה. אם אינך חבר במפלגה אתה מחוץ לזמן , מחוץ להיסטוריה .לא להאמין באח הגדול הוא להיות נטול זהות. אורוול אם כן הוא מייצג ספרותי מרתק של הסרטניות היות שירד לעומק הטוטליטריות הגדיית הקוטבית. גם בספרו חוות החיות (1945) הוא מדגיש את השאיפה הגדיית לשליטה וכוח. בבורמה שירת כחמש שנים מחייו כשוטר אנגלי.
הסרטנית הגדולה הנחיתה ב20 ליולי 1969 אדם על הירח. באמריקה רווח הדימוי של הבלונדינית עם החזה (הסרטני ) השופע . זוהי דמות סרטנית ארכיטיפית איליה נכנסת החתיכה האופנתית החדשה בכל תקופה , כמו דולי פרטון , פמלה אנדרסון (1.7.1967) ששדי הסיליקון שלה מפורסמים בכל העולם כולו הודות לסדרת הטלוויזיה משמר המפרץ. אנדרסון כמובן לא היחידה במגרש הסרטני האמריקני קדמו לה ג'יין ראסל, לנה טרנר, מרלין מונרו, וג'יין מנספילד. הסרטן האוראלי האמריקני מרבה ללעוס מסטיק במציאות ובסרטים.
רייגן כזכור היה בעברו שחקן קולנוע . כך קרה גם לאריה ארנולד שוורצנגר (30.7.1947) שהפך למושל קילפורניה. רייגן ושוורצינגר ועכשו גם הידוען המליארדר דונלד טרמפ הם ביטוי לצורך של ההמון לשגר כוכבים לעמדות מפתח , לצורך העמוק שלנו באריה האסטרולוגי . להיות אריה פירושו לכלול בעסקת חבילה אחת אהבה,, מנהיגות וזהות . כדי לקבל זהות חזקה , ברורה ומוגדרת , צריך אדם להיות נאהב , להתכוון אל הזולת ולגרום לו לשדר חזרה אהבה מלאה. אהבה אם כן היא מכניזם של זהות , סוג של התכוונות טוטלית ביחסים . בשפה כוכבית זוהי סגירת מירווח קוסמי המאיים , יחסי מרחף משהו של הדלי . עכשו יש מוצקות ומצב ברור , מימד חד משמעי –אהבה. בדינמיקת הניגודים הנוצרת במתח הקוטבי הספינקסי , עולה המחשבה שאהבה שמשית-אריית היא מנגנון של אישוש הזהות. מה שמעלה הירהור שזו האחרונה אינה ברורה לאדם די הצורך . צריך לחזק ולהעניק לה תוקף מחודש מדי פעם על ידי משאלת הטוטליות הרגשית הקיימת במזל אריה .
הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר מתייחס בספרו הישות והאין (1943) לפרדוקס הכרוך באהבה. לגישתו העולם האקזיסטנציאליסטי בנוי על אהבתו של האחר. בהימצאנו באהבה אנו מרוקנים מתוכן את מושא אהבתנו, וזאת בגלל שאיפתנו לכיבוש טוטאלי, ברגע שהוא שלנו, הוא מאבד את משיכתו לגבינו ואינו קיים יותר… כך, כשאותלו אוהב את דסדמונה ורואה בה את אוצרו וקניינו הפרטי, איך יוכל לעשותה שלו כל עוד היא בן אנוש חופשי, משתוקק? מחיקת סרבנותה פירושה מחיקת זהותה עד שלא נותר מדסדמונה דבר מלבד גופה , ואז את מי נותר לאהוב? בסוג התבוננות סארטריאני זה אנו מצויים לא רק בתרגום המתמטי גיאומטרי של גלגל המזלות למושגים הנוגעים לנפש ולמימדים פסיכולוגים שונים, אלא נוגעים במחשבה איינשטיינית המאפשרת חיבור וזהות בין חומר לאנרגיה , דהיינו המשוואה המפורסמת של E=mc2 , שהריי נפשה של דסדמונה התרוקנה ונעלמה ונשאר רק גופה , ללא תוכן המימד הספינקסי אם כן לא מסתכם רק בפרדוקס הזמניות נצחיות המקופל בנתק-חיבור אלא מוסיף זוג הפכים משלימים נוסף של חומר ואנרגיה , והרי לנו תרגום ויישום של היחסות הפיזיקלית של איינשטיין לעולם הנפש האנושי.
מדונה (16.8.1958) שוורצנגר (30.7.1947), רומן פולנסקי (18.8.1933), מיק ג'אגר (26.7.1943), שמעון פרס, מנחם בגין ופידל קסטרו הם אריות. אצל פרס ז"ל ראינו את הקוטביות הדליית באהבת העתיד , הצעירים המדע והטכנולוגיה ושאיפתו לשלום באזור . בן מזל אריה מפורסם היה אלדוס האקסלי שכתב ב-1932 את הספר הידוע "עולם חדש מופלא" , בו הטכנולוגיה הדליית שולטת בחיי האדם בדומה לשליטתה בו היום. מג'יק גונסון אריה מאפיין כוכב העבר של הכדורסל האמריקני הפגין מנהיגות בקבוצתו לוס אנגלס לייקרס . תם אך בודאי לא נשלם… ג'ין רודנברי (19.8.1921) היה היוצר והתסריטאי של סדרת הטלוויזיה המפורסמת 
לאפרודיטה נולדו שני ילדים ידועים: הרמפרודיטוס וארוס (קופידו). הרמפרודיטוס נולד מזיווגם של הרמס ואפרודיטה. ארוס-אמור-קופידון הוא המלווה הנאמן של אלת האהבה והוא בנה החשוב והאהוב ביותר . הוא השליח של אמו , מכונף ומפזר אהבה בין בני תמותה באמצעות קשת וחיצים. כך בזכות ארוס , חשים בני האדם המאוהבים את הטעם של אפרודיטה , את טעמה של האהבה. אפרודיטה היא המהות ואילו ארוס הוא המתווך. במשתה של אפלטון מתואר ארוס ככוח המקשר בין האלוהי לאנושי .
כך תולים את דימויי היופי בכל מקום על מנת לעורר קינאה , תאווה וחמדנות שמשרתים את הרווח הכספי . חברות האופנה יוצרות ניתוק בין חוש היופי שלנו לצווי האופנה שכלל לא זהים לו. זהו בלשנו של הפילוסוף המפורסם סארטר " האחר הכוללני" המבט של הזולת , האופן בו אנו סבורים שהזולת מסתכל ותופס אותנו , האופן המאזניימי בו אנו מגדירים את עצמנו במבט הזולת . כובע ראפרים בעל מצחייה שנחבש במהופך משייך אותנו לכיוון חברתי , בגד הוא השתייכות מאזניימית בעלת משמעויות וכיוון של זהות חברתית בגד הוא הצהרה לאן אני משתייך. בשוק הזיווגים יש ערך ללבוש יקר , אך גם משמעות ערכו של הבגד היקר פוחתת אחרי שהמטרה המינית הושגה. האופנה המאזניימית היא תחרות חברתית ומאפשרת לטלה הקוטבי את הדיאלקטיקה והופעת מימד \עיקרון ההפכים המשלימים המובנה מעצם צורתו המעגלית של גלגל המזלות . כך עושות הנוצות הצבעוניות אצל הציפורים , או רעמת השיער אצל יונקים מסוימים , וזנב ארוך במיוחד אצל הטווס. כישלון אופנתי הוא לא רק כישלון אסתטי אלא כישלון חברתי , התודעה האנושית מוליכה את האסתטיקה לשלבים נוספים , זהו כישלון בהשתייכות סוג של העדר חיבור לקבוצה, למוסר , לזמן הנכון אפילו עד כדי ביטול של אישוש המציאות האוביקטיבית ( אם כולם בקבוצה הם כנראה צודקים ..) בהעדר הלבוש "הלא נכון" נחסמת ההשתייכות (זו הפשוטה יותר ללא מילים או תוכן , המיידית) אני לא מקבל מקום בקבוצה… לצו האופנה יש בעומק התודעה זרם והשלכות כבדות משקל במתח ובזרימה הדו סיטרית במקוטבת במזלות מאזניים וטלה . אסור לנו אם כן לפגר אחר צו השעה האופנתי .
תומאס מאן כתב בספרו " מוות בוונציה" שהיופי הוא נקודת מפגש , מסלול כיסופים של הרוח כלפי הגוף. המלומד היווני קריספוס גרס שהיופי אינו נובע מהאלמנטים אלא מהפרופורציה וההרמוניה של החלקים . פרופורציה והרמוניה הן מילות המפתח של מזל מאזניים . יופי הוא גם עיניין זמני תקופתי : פעם היו הנשים המלאות של רנואר אידיאל היופי ( אצל הגבר המוסלמי זה נשאר עד היום ועל אשה מלאה ישלם יותר מוהר …) עם חזה שופע וכבדות משקל. אח"כ הופיע טוויגי הרזה והשטוחה כאידיאל מאזנימי. אבל ברמה העמוקה יותר לפי ההבנה הניאואפלטונית , יופי הוא החצנה , הצגתה של תופעה , הופעתה של האנימה מונדי ( נשמת העולם , יונג, גיימס הילמן ) היות במקום בו אין יופי מאזנימי ונוסי , האלים האיכויות והצורות -אינם יכולים להתגלות . הפילוסופיה המאזניימית כאן היא שיופי הוא צורך אפיסטמולוגי : aisthesis -אסתטי הוא האופן שבו אנו מכירים את העולם . ואפרודיטה ( הילמן בבל 2021) היא הפיתוי , עירומם של הדברים כפי שהם מציגים את עצמם לפני הדימיון החושי.
המתח הקוטבי בין החברה והתרבות המאזניימים לבין מה שקרוי מצב הטבע הטלאי עליו מדבר הפילוסוף תומאס הובס. ( בן מזל טלה 15.4.1588) בספרו הלוויתן יפתר רק ע"י ריסון הטבע וניצחון התבונה , הגבלת הטלה הקוטבי, היינו הגבלת היצרים והדחפים המידיים לכיוון שיתוף ומודעות לצרכיו של הזולת.
הרמס הוא בנו של זאוס , אבי האלים והנימפה מאיה. אפיון נוסף שלו הוא פסיכופומפ, כינוי לזה המלווה נשמות בדרכן אל השאול. הרמס הוא תות המצרי שנולד במערה ולא באולימפוס ולכן נחשב פלבאי ולא פטריצי. יש בו שכלתנות וערמומיות , תגובותיו מהירות וערכיו בורגניים ולא אריסטוקרטיים. רווח חשוב לו יותר מיוקרה. הוא נחשב כמביא מזל ומגן על ההולכים בדרכים. סימן נוסף תאומי הוא הפואר אטרנוס , ילד נצחי הקשור למימיקה ופנטומימה , מזכיר את הנסיך הקטן של סנט אכזיפרי או את פיטר פן. יש לו חיבה מיוחדת לעולם הלילה ובעולם ההלינסטי נחשב לאל המאגיה.
אצל מקלוהן המדיום הוא המסר, המבנה ( של אמצעי התקשורת) מכתיב את התוכן. הצורה מקבלת קדימות והעדפה על התכנים וגם קובעת אותם ואת סדרם . אמצעי התקשורת מכתיבים את צורת התפיסה שלנו ומשנים את מושגי האמת שלנו על המציאות . מקלוהן גרס שאמצעי התקשורת הינם המשך שלוחות מערכות העצבים שלנו. מדיום חדש כטלפון סלולרי משנה את מבנה השיח עד כדי פגיעה בשפה , במילים ובאותיות המתקצרות למסרונים וסימנים . בטרמינולוגיה מקלוהנית, המסרון הוא המדיום . סופר סת"ם בודאי לא היה מסכים לפגימה במילים ואותיות שמקורם הדתי הוא בעץ הדעת. בחברת העתיד של האח הגדול ב1984 לג'ורג אורוול (1984) מתקיים 'שיח חדש' שתפקידו לשבש את מובן המילים כדי שהציבור יפנים תכנים מעוותים ללא כל התנגדות. שיבוש השפה הוא פגימה בהכרה האנושית , בכושר השיפוט ובבחירה החופשית שניתנה לאדם מאלוהיו.
התרבות תוססת בתום נעורים תאומי , הציבילזציה , הוא גורס היא גלישה לניוון , לרדיפה אחר נוחות. עם העתקת המוקד ההיסטורי מאירופה המערבית לאמריקה במאה ה-19 מתחיל החורף של המערב. ספנגלר רואה את אמריקה כרומי של העולם המודרני .הוא משליך מנפשו התאומית את הקוטביות המרחבית קשתית הקוטבית היות שמניח שהן רומי והן אמריקה הן אמפריאליות ומוחצנות , מרחביות , קשתיות במובהק . ההתפשטות המרחבית עוצרת את ההתפתחות הרוחנית של שלב התרבות שקדם לשלב הציביליזציה ולכן, בהדרגה , מופיע שלב הדעיכה והשקיעה, הניוון והריקנות הנובעים מהיעדר ביטוי רוחני משמעותי . המערב הוא המקבילה של רומי ובודאי לא אתונה של פריקלס כך אליבא דה ספנגלר . בלשון אסטרולוגית רק בן מזל תאומים יכול להכיל מודעות כה מעניינת של מימד הקוטביות הקשתית על חסרונותיה בתוך תמונת המקרו הכוללת של העולם.
זימל סבור שהתנאים הפסיכולוגים שהעיר יוצרת לא מאפשרים יחסים רגשיים עמוקים. אלה יותר יחסים של קונה-מוכר. אכן יש בעיר סוג של שיחרור מכבלי השבטיות והמנטליות הכפרית של מזל שור שאולי גם אופייניים לעיירה קטנה , הרגשת הקהילה נחלשת בעיר והפרט מרוויח את המרחב החופשי של הקוטביות הקשתית. סוג של תנועה, אותה תחלופה בלתי פוסקת של גירויים פנימיים וחיצוניים שמייצרת עליה בפעילות העצבית . זהו ניגוד ניכר לחיי הכפר או העיירה הקטנה בהם הדימויים איטיים וסדירים יותר. לכרך התאומי יש אופי קישורי, תקשורתי אינטלקטואלי מתוחכם של חיי הנפש לעומת הכפריות המייצרת קרבה רגשית ומקצב איטי. משהו בכרך הופך את האדם למספר שהוא סממן של תבוניות, שכלתנות , הכרך התאומי לובש צורה של אינטרס , עינייניות חסרת רחמים (שם,26) אגואיזם כלכלי אין מה לחשוש מהטיה בלתי צפויה בשל יחסים אישיים. סדר היום התאומי בכרך הוא בעל סממן מספרי , חישובי. ערכים כמותיים מחליפים ערך איכותי . למזל תאומים יש מהות חשבונאית. בעירה הקטנה או בכפר התאום יחוש מחנק סוג של אקווריום…בכרך כל חוט שנטווה מצמיח חוטים חדשים , זהו חיווט מרקוריאלי בלתי פוסק של תנועה קישוריות והללו יוצרים את המרחב הקשתי קוטבי בעל סממן של חופש ואופטימיות ..של היות לקראת… אבל למרות הנאמר יש בו בכרך העדר אותנטיות של קשרי אנוש אמיתיים ולכן הוא מזמין גם סוג של בדידות וניכור. קישוריות היא לא באמת קשר ולכן האדם התאומי יכול לחוש נטוש בהמולת העיר הפרט בתוך הכרך הוא מספר . המרחב אולי משחרר מההיסטוריה משהו, אך יוצר בדידות מסוג חדש . אוסוולד ספנגלר טען "שלעיר יש תרבות משלה: "מה שהבית הוא בעבור האיכר , העיר היא בעבור איש התרבות"…(אורבניזם ,41), תחבורה, תקשורת, חשמליות, טלפונים, עיתונים, פרסומת , מעליות.. הכל מחולל ניידות גדולה ריכוז גדול של אוכלוסיה אורבנית . ספנגלר סבור שכל התרבויות הן ילידות העיר זהו קריטריון של ההיסטוריה העולמית זוהי היסטוריה של אנשי העיר. האנתרופולוגיה, מדע האדם עסקה בראש וראשונה בחקר האדם הפרימיטיבי . אולם בין התרבות התאומי העירוני הוא נושא לא פחות מעניין למחקר…למשל הניידות , התנועה התאומית מרקוריאלית לא נמדדת רק באמצעות שינוי המיקום אלא יותר באמצעות המספר והמיגוון של הגירויים שהיחיד או האוכלוסיה מגיבים להם. ניידות תלויה לא רק בתחבורה אלא גם בתקשורת , חינוך, למידה וקריאה כמו גם להרחבת כלכלת הכספים למספר גדל של אינטרסים . המונח ניידות התאומי הוא היפוכו של "בידוד" זהו טווח רחב של תופעות שהעיר מייצרת. האנטלגנציה התאומית היא ללא ספק גם תולדה של נידות האוכלוסיה . מעניינת כאן העובדה שקיים קשר הדור (שם, 59) בין חוסר הניידות של האדם הפרימיטיבי לבין אי יכולתו לכאורה לעשות שימוש ברעיונות מפשטים ( קוטביות קשתית). הידע המצוי בידי האיכר כתוצאה מהעיסוק המוחשי שלו בבקר מרעה או בשדה , הקשר לאדמה מקשה על פיתוח הפשטה ומעבר מרמת המוחש לרעיונות. מאחר ומרקוריוס הרמס הוא האל המיתולוגי של הסוחרים השווקים והתחבורה, השוק הוא אחד הגורמים ליסודה של העיר המודרנית, בורסה, לשכות מסחר , כל הללו דורשים מהירות, הסתגלות והם בעלי אופי חדשותי. ידע מקבל חשיבות הכרחית. העירוניות מאפשרת את הפרסומת הכותרת, הרכילות וכל הללו את מה שקרוי דעת הקהל . בנסיבות אלה הרחוקות מרחק רב מהכפריות השורית הסמלים המקובלים של אופנה , סגנון , לייפסטייל כל המהומה הגדולה.. שמושכת את הצעירים מהכפר לעיר . סוג של שאיפה לאופטימיות ומרחב קשתי שלכאורה בפיצוי קוטבי מהווה גירוי ותוכן חדש. סוג של חיכוך ואינטראקציה ללא הפסקה. אך בעלי אופי מקוטע ותועלתני. צפיפות מחזקת השפעה של מספרים. רמזור, שעון, פגישות נקבעים במספרים. עזיבת או התעלמות מהמספר תביא לשקיעה בבדידות. התאומים כמזל תקשורתי וחברתי מביא את האדם בעיר להצטרף לקבוצות של אחרים בעלי אינטרס דומה לשלו. החיים העירוניים הם בדרגה גבוהה בהרבה של תלות הדדית בין בני אדם . האנשים נתונים למניפולציות באמצעות סמלים וסטיראוטיפים המנוהלים ע"י קבוצות אינטרסנטיות שפועלות מאחוריי הקלעים באמצעות שליטה באמצעי התקשורת. הרדידות משהו של מזל תאומים נוצרת ככל שמספר האנשים המקיימים בינהם אינטראקציה גדול,כך תהיה רמת התקשורת ביניהם נמוכה ואלמנטרית היינו ברמת הדברים המשותפים המשרתים את האינטרס של כולם. מזל תאומים הוא בעצם הארכיטיפ של הסוציולוגיה האורבנית.
אם אנו מקבלים את הרוח האפלטונית פיתגוראית שמדגיש הייזנברג במאמר , את הדגש המתמטי הטמון בעומק הפיזיקליזם נוצר כיוון מחשבתי שמגביר את חופש הבחירה ( זאת בהנחה כאמור שגם התודעה מצייתת לפיזיקליזם , ובלא להתייחס כרגע לשאלת גוף ונפש והאם המוח הוא אמנם תנאי הכרחי לתודעה אך אולי לא תנאי מספיק…)היות שאם קיים חופש בתמונה הפיזיקליסטית שמתירה מצב שבו מהווה נתון אחד יכולים להתפתח כמה עתידים שונים , כלומר שההווה אינו קובע חד ערכית את העתיד. חופש כזה ישנו בתורת הקוונטים שהיא בעצם המרווח האונטולוגי היחיד שידוע לנו בפיזיקה. ממצב נתון אחד יכולים להתפתח אפשרויות שונות ובכך העתיד אינו נקבע ע"י ההווה. בספרו The emperor`s new mind סבור רוגר פנרוז שתורת הקוונטים מאפשרת לנו להחזיק באמונות בדבר קיומם של תודעה וחופש רצון גם בתוך התמונה הפיזיקליסטית.
אריך נוימן (1905-1960) פסיכולוג מהזרם של יונג , מדגיש בספרו " אמור ופסיכה" (1950) את העובדה שבטקסים ששולבו בהם פיריון, חקלאות שורית ומיניות עקרבית, בוצעו סירוסים של זכרים לאחר שהגיעו לפורקנם המיני. הפסיכיאטר השוויצרי קרל גוסטב יונג (1875-1961) כתב על בני הווקנדי באוסטרליה שחופרים בור שנראה כפות נקבי , רוקדים סביבו בלילה ותוקעים בו חניתות כסמל לפאליות תוך צעקות " זה לא בור אלא אשה". בסציליה סגדו לאלות פיריון וחקלאות באורגיית " הקוטיקקה" שבמהלכה הצעירים פגמו בעצמם מינית . ריקודי זימה כגון אלה נועדו לבטא את המעגליות השורית עקרבית המעוגנת במתח קוטבי. הכוונה היא להפוך אנרגיה מינית לעבודת אדמה שורית תוך שימוש בסמליות ההזרעה ההיריון והלידה . באותו מקום מוסיף יונג שהנוהג העתיק של " משכב כלולות" בשדה נובע מן הצורך להעניק לו פוריות, ובכך לתת לרעיון האסטרולוגי יותר תוקף שלפיו בהפריית אשה (עקרב) ובהפריית אדמה (שור) ישנה הקבלה. ביוון הקדומה התנהלו חגיגות מין ופיריון כדי שהשדות יניבו והמקנה והבהמה יתרבו. הקשר בין האדמה השורית להשפלה ולנחיתות ולהקזת דם עקרבית מתקיים בגלל מלחמות המתנהלות על טריטוריה , קיצוניות וקנאות עקרביים מהווים בסיס ועילה לאיבה בין ישראל והפלשתינים הנאבקים על אדמת מריבה , כשהמוקד הוא ההתנחלויות הישראליות. כפריים וחקלאים במקומות שונים בעולם הפכו קרבן לעריצות בתקופות היסטוריות שונות. התנאים המשפילים בשדות האורז של הודו-סין או כלפי הפועלות הערביות העובדות כפופות גב בשדות התות שבשרון, כל אלה באים בהקשר של חיבור גוף ונפש ברעיון האסטרולוגי הכורך אותם יחדיו ללא הפרדה . שור מתקשר לגרון , לעורף ולצוואר, "קשה עורף" נהוג לומר על העקשן השורי. ג'ורג' בוש מי שהיה הנשיא ה-41 של אמריקה, לעג בזמנו לאנשי ארקנסו שאותה הציג כמדינת עוני ובערות . וזאת מהסיבה שהיאנקים מהצפון של ניו אינגלנד , בוגרי האוניברסיטאות היוקרתיות , רואים בדרומיים , בתושבי המדינות השוריות , החקלאיות כארקנסו, נחותים " אדומי עורף" (רד נקס), כפי שהם מכנים אותם בבוז.
דרור הלוי בספרו " מזמן למרחב ולהפך"(2011) טוען כי השופינג הוא הצורה האחרונה שלובשת הספירה של פעילות ציבורית. השופינג הוא הדחף של הקפיטליזם לשכפל את עצמו עד לאינסוף בעודפות ודחיסות של מוצרים וצרכנות. אנו כבר מצויים אחרי נקודת ההתכה עמוק בתוך הנשורת שלאחר המימוש השורי במגה סטרוקטורה צרכנית.
ירון ליבנה הבלוג - מאמרי עומק 