הסרט אודיסאה בחלל יצא באפריל 1968. הוא ללא ספק יצירת אומנות כמו גם סרט מכונן בכל הקשור למימדים הפילוסופים של אינטליגנציה מלאכותית . יצירתו של קובריק משמעותית ובעלת חשיבות ולו רק בגלל שערכה לא רק שלא פג , אולי אף מתחזק עם השנים. מאחר ולסרט משמעויות והיבטים רבים, לא פלא שתואר כסרט המדע-בדיוני המוצלח מאז ועד היום. אולי בגלל סוג של זכות ראשונים בעמידתו של קובריק על המשמעויות הפילוסופיות הנגזרות ממגעינו עם עולם הבינה המלאכותית. זהו ללא ספק סרט חידתי הדורש התבוננות מעמיקה וזהירות בפרשנות בכדי לרדת לתובנותיו ועומקו. מאחר והיצירה מונומנטלית ומקפלת בתוכה ריבוי פרשנויות בכל הקשור ליחסי אדם מכונה נצטרך לבחון את השלבים השונים בעלילה הקולנועית ולבצע בלשון הצלמים זום-אין מצד אחד אבל גם זום אוט מהצד השני בכדי לסגור מעגל פרשני נכון. קובריק לא פרש אנו סבורים שהתעקשותו כי הדמויות בסרט יעשו את עבודת ההסבר בעצמן היו נכונות . בכל זאת גם פרשנותו האישית של הצופה ראוי לה להיכנס למסגרת מחשבתית מסוימת. למען הסר ספק המילה האל מכוונת לhall מחשב העל של החללית דיסקברי .
תקציר העלילה
בשחר הציביליזציה מניחים הקופים ידיים על המונוליט השחור. זהו מפגש ראשון עם מימד מתקדם, חיצון וחידתי. מגע זה מביא את מנהיג הקופים להכרת עוצמת המכשיר, המסומלת בעצם שבאמצעותה הורג את התאו. העצם אותה משליך הקוף אל על הופכת לספינת חלל במעבר חד של אלפי שנים קדימה.
המונוליט משדר לחלל החיצון. ספינת החלל דיסקברי משוגרת למסע עומק במערכת השמש בכדי לברר מיהו המונוליט כייצוג אינטליגנציה חיצונית.
בדיסקברי חמישה אסטרונאוטים. שניים ערים והשאר בהקפאה קריוגנית. המשימה סודית. רק הישנים יודעים אותה.
הפיקוח בדיסקברי נתון בידי(hal) האל (הולוגרפיק אלגוריתם) 9000. האל הוא מחשב המכיל את כל המידע אודות המשימה וגם נלהב איליה מאוד. האסטרונאוטים הערים הם דייב באומן ופרנק פול.
האל מדווח (באופן מפוברק) על תקלה ביחידת תקשורת ומאלץ את האסטרונאוט פרנק פול לצאת מחוץ לחללית לתקנה. בשלב הבא הוא הורג אותו. דייב באומן יוצא לעזרתו של פרנק פול אל מחוץ לחללית. האל מנסה לחסלו. במאמץ רב חוזר באומן לחללית ומצליח לנתק את האל משליטה בחללית. באומן נותר לבדו, (האל ניתק כבר קודם לכן את מערכות החיים המקיימות את האסטרונאוטים הישנים). הוא עוזב את הדיסקברי ויוצא בתרמיל החלל למסע אישי לחלוטין.
בשלב הבא באומן מוצא את עצמו בחדר מסגנון לואי ה-14. הוא עובר שלבי הזדקנות מהירים. דייב באומן שוכב על המיטה כישיש ונרדם בפעם האחרונה. מול המיטה ניצב המונוליט השחור.
הסרט מסתיים. בעובר אנושי פעור עיניים המרחף החלל.
המונוליט בירח.
משלחת מחקר מגיע אל המקום בו ניצב המונוליט. לבושים בחליפות חלל הם מנסים לבחון את המונוליט ואף מתקרבים איליו. אחד האסטרונאוטים מנסה לגעת בו, נשמע כל צפצוף מחריש אוזניים שלא מאפשר לצוות להמשיך לחקור או להיות נוכח ליד המונוליט. נראה כי המונוליט לא סבור שהוא אוביקט לחקירה מדעית 'ולא מעונין להיות נגיש למחקר'… מאחר והמונוליט משדר לכיוון יופיטר וסאטורן נשלחת דיסקברי למסע רחוק במרחבי מערכת השמש כהמשך לחקירה מדעית אודות מהותו של המונוליט.
האל ודיסקברי.
החללית דיסקברי והאל מייצגים את פסגת הטכנולוגיה והמדע האנושי. המסע אל עומק היקום מביא למגמה הפוכה בין בני האדם לבין האל. בשיחה שמנהל האסטרונאוט פרנק פול עם הוריו בעת שהללו מברכים אותו ברגש וחום ליום הולדתו (סוג של שיחת וידאו עם כדור הארץ) הוא מפגין קור ואדישות. נראה שהיא בכלל מיותרת לו, אולי האווירה המחקרית מדעית בדיסקברי קונה אחיזה בנפשו ומעמעמת בו את מימד השתייכות הרגשי משפחתי. לעומתו האל הוא אמנם מחשב שלא טועה אף פעם, יש לו תאום בכדור הארץ. הוא חוזר ומדגיש עד כמה חשובה לו המשימה. אבל ככל שהדיסקברי מעמיקה אל החלל מתחיל להתרחש תהליך 'רגשי' (בניגוד למושלמות האלגוריתמית) בהאל.
משהו משתנה, להיות משלם מדעית אולי הוא סוג של חוסר , המימדים של תחושות ורגשות הקיימים באדם אינם מצויים בתוך האלגוריתמים של האינטליגנציה המלאכותית. האל רוצה להידמות לאדם, לקנות מימדים אנושיים ורגשיים. האל אולי מעוניין להשתחרר מבלעדיות האלגוריתם עליו .זהו אולי סימן לעליונות המונוליט היות שבדומה לשינוי תודעת הקוף בשחר הציביליזציה, משתנה אולי בעזרתו 'תודעת' המחשב של האל רק הכיוון כאן הפוך, מחישוביות לרגש, מטכנולוגיה לאנושיות.
התהליך הרגשי אותו עובר האל מואץ כעת ומפסיק את מימד הבלעדיות הטכנולוגית שלו. האל נעלב מהעובדה שפרנק פול מטיל ספק במושלמותו, העז להטיל ספק 'באלוהותו הטכנולוגית חישובית'." הוא אומר לפרנק:" אתה יודע שאנני יכול לטעות אף פעם". למעשה אולי האל מפברק תקלה בכדי לחוש נבגד.. לחוש מה בני אדם מרגישים. אם ירגיש נבגד זה יביא אותו לאקט הקיצוני של רצח . האל מייצר אלגוריתם רגשי טעון מדבר לדבר בכדי 'לחוש' מה זה להיות אדם מרגיש וחש. הוא מנסה את האמוציות הקיצוניות ביותר של נבגדות, השפלה ונקמה. למעשה, האל לא באמת יודע את המשימה האמיתית של מסע דיסקברי. המשימה היא במהותה רגשית וכמובן יצירתית ומגולמת בחשבון אחרון בעובר האדם המשייט בחלל. אם נגולל את הנרטיב רק לרגע מהסוף להתחלה, הריי שיעד המסע הוא אנושי, הטכנולוגיה היא רק פלטפורמה לכך. האל רוצה להרגיש , להיות אנושי. הוא מדבר בקול רך לבאומן, משכנע… בשלבים הוא משתחרר מהאלגוריתם, מהתכנות שלו והופך"אנושי".
בשלב הראשון הוא כאמור מפברק תקלה ביחידת התקשורת של החללית. פיברוק התקלה הוא שחרור מהאל 9000 התאום על כדור הארץ שלא מזהה כל תקלה… בשלב הבא הוא הוא כבר נעלב ופגוע מזה שבאומן ופול מטילים ספק במושלמותו. הוא מחסל את האסטרונאוטים המורדמים בכדי לקנות בלעדיות על מטרת המשימה( מתים שלא מתעוררים לא יוכלו להסביר את היעד המדויק של דיסקברי באם אכן באמת ידעו אותו). פיברוק התקלה הוא סממן של בחירה חופשית, אישית ושחרור מהתאום שלו. האל מתחיל ליצור נרטיב חדש למתרחש. האמוציה האדירה שהאל מפתח היא החומרה האנושית של רגש ובחירה חופשית שכמובן אינם נחלת אינטליגנציה מלאכותית. האל שואף לזאת בכל מחיר. הוא מוכן להרוג את האסטרונאוטים בכדי לזכות ברגש באנושיות ובבחירה חופשית שהם מסממני האדם ולא המכונה. אם הוא הורג את פול, הריי הוא כמו אדם. האל שואל את דייב ופרנק" האם אמונכם התחדש בי בשלימות?…האל מייצר משבר אמון- אמוציה ענקית בכדי לחרוג מהאלגוריתם ולהציג בחירה חופשית. אולי הוא מנסה לא להיות משלם , בדומה לבן אדם. הוא הורג את פול כדי שזה האחרון לא יחשוף את השקר שלו אודות יחידה 35 שתתגלה כתקינה. האל נתקף בהלה כפושע.. הכיצד זה יתכן? הוא הריי לא מסוגל לשכוח.. מאחסן מידע לתמיד..מתעקש שתהליך עיבוד המידע שלו תקין." תיק השירות שלי נקי מטעויות, תוכל לבדוק דייב, אינני מסוגל לטעות". האל כעת מרוצה שנמצא דובר אמת:" אמנם אינו מרוצה מקלקול יחידה 35 אך זוכה באמונם של בני האדם, במיהמנותו.
דייב באומן והמונוליט.
לאחר הכישלון בהחזרת גופתו של פול המת פורץ תוך סיכון חיים דייב חזרה לדיסקברי. אין יותר דיאלוג בינו לבין האל שאינו מגיב לבקשותיו ומנסה לחסום את דרכו חזרה. דייב מבין שכעת זה או הוא או האל. הוא מגיע אל לוחיות ותאי הזכרון של האל ומתחיל לנתק אותם. 'ההוצאה להורג' של האל היא אקט מוסרי היות שהאל, פאר היצירה הטכנולוגית הוא רוצח. המשימה לגביו חשובה מחיי האסטרונאוטים. אצל האל טכנולוגיה ומחקר גברו על אתיקה ומוסר. האל רוצח בכדי להסוות את 'שגיאתו' כעת מתחנן על חייו – זוהי סתירה למותם נטול החמלה של המורדמים ופול ("אנושיותו של האל בולטת כאמור על רקע העקרות הרגשית של דייב ופול במסע) זהו שלב החותך כמובן באזמל מנתחים בין אנושיות לטכנולוגיה בהפרדה שאינה ניתנת לאיחוי. ישנו משהו ברעיון הבחירה החופשית הנגזר מתודעת אנוש שמכוון למימד חיצוני, אלוהי. המוח הוא תנאי הכרחי כמובן (על תהליכיו הפיזיולוגיים כימיים וחשמליים) אך אנו תנאי מספיק לתודעה חופשית . זו האחרונה אינה חומרית היא רוחנית. בגלל היותו של המחשב האל יציר אדם ולא יציר אלוהי הוא רק מדמה בחירה חופשית , מעתיק אנושיות ולכיוון החמור ביותר של הפסקת חיים ' בשם משימה' עליה מופקד. המסע של דיסקברי מרמז לגבי התודעה האנושית שהיא מחוץ לחלל ולזמן. בהדרגה הצופה מתחיל להבין שמסע דיסקברי אינו מחקרי, המחקר הוא רק מסווה למטרה יותר נעלה וחשובה אך נמתין עם זאת מעט.
בתהליך הניתוק אותו מבצע דייב בתאי החומרה העמוקה של האל , האל הופך רגשי יותר ויותר. הוא שר את דייזי…דייזי.. הוא מגלה תודעת שימור עצמי… הוא אינו רוצה למות. הוא מתאר את 'ילדותו' הכיצד? מחשב לא יודע שהוא מחשב… בנקודה זו קיימת הקבלה מעניינת לילד-רובוט בסרט אינטליגנציה מלאכותית לספילברג( שאגב החל לעשותו עם קובריק לפני מותו של האחרון) שכל מה שהרובוט רוצה זה להרגיש … להיות אחה"צ של שעה אחת עם 'אימו'. כך גם בסרט איש המאתיים שבו בהדרגה הרובוט משתנה והופך אט אט לאדם עם תחושות ורגשות.הניתוק לגבי האל הוא אסון, כי מייצג חוסר הכרה, אבדן מודעות, לגבי האל זהו מוות. האל לא ישן מעולם ולכן לא יודע שניתן להתעורר, יש לו סוג של יצר קיום. הוא אומר לדייב" אתה הורס את מוחי, אעשה ילדותי… אפס…אני האל 9000 הפקה 3 החילותי לפעול במפעל האל באילינוי ב-12 לינואר 1997. מורי הראשון היה ד"ר צ'נדרה, הוא למדני לשיר…דייזי.. דייזי אני משוגע למחצה בגלל אהבתי אלייך ואז האל משתתק לאחר תאור ילדותו האלקטרונית. סיום השירה הוא עדות לוידוי הריגה מבחינת באומן ( השחקן קיר דלואה ).
הניתוק של האל לא מותיר לדייב באומן ברירה אלא לצאת בתרמיל החלל אל מרחבי היקום. זהו סוג של "לך לך" ביחידות ובבלעדיות של אברהם התנ"כי. זהו רגע של אמונה ומחשבה שמישהו ינחה אותי , יראה לי את הכיוון הנכון. ניתוק האל והיציאה מהחללית הוא המעבר לשלב ההתגלות, הטעון בבחירה ואמונה חופשית לצאת לכיוון לא ידוע, אמונה בהגעה ליעד מסוים. האל מאלץ את דייב לעזוב את החללית 'במותו' דייב לא יכול יותר לסמוך על טכנולוגיה. עכשוו זהו מסע של אדם אל מול היקום ובוראו. בכדי להגיע למצב זה היה הכרח בשינוי ובמעבר מדיסקברי, פאר היצירה הטכנולוגית והאל , מילת המחשוב האחרונה אל חזרה ל'מינימליזם' של האדם עצמו בלבד, תודעתו , הרגשתו ומחשבותיו. דייב סומך על עצמו, הוא כמו אברהם מתחיל להאמין, הוא יוצא למרחב החללי ללא כל גיבוי טכנולוגי. זה כמובן דורש אומץ לנתק את האל הוא בעצם להאמין אמונה שלמה במשהו אחר לחלוטין. זהו מהפך תודעתי רב העוצמה של אסטרונאוט שהיה אמון רובו ככולו על מימד הטכנולוגיה ומדע.
המסע של דייב, של אדם אחד בעל הכרה אישית בלעדית הנוצרת מביטול, אכזבה ומחיקה של חללית מחשב ומדענים . זוהי מחיקה של אלפי שנים ברמה התודעתית לקראת מצב חדש ייחודי בלעדי של דייב. מסע למפגש בלתי אמצעי עם המונוליט ( ייצוג האל). דיסקברי והאל לא יכולים להביא להתגלות , הם רק פלטפורמה זמנית, סוג של כלי רכב למפגש זה. הם חייבים להעלם בכדי שבאומן ייפגש עם המונוליט. זה האחרון מופיע רק בתחילת הסרט ורק כעת בשלב עזיבת החללית הוא לא קיים לגבי קובריק כל זמן שתודעת האדם היא טכנולוגית.
התמונה למעלה ממחישה את השניות והמתח בין המוטיב התאולוגי (המיוצג ע"י המונוליט כמשהו אניגמטי וטרנסצנדנטי) לבין המימד הטכנולוגי של הבינה המלאכותית המנסה לתפוס את תפקיד האלוהות החדשה בציביליזציה. זהו מיסתורין מצד אחד אל מול אלגוריתם מצד שני. אך שניהם מביאים ומקפלים בתוכם בצורה מסויימת את מוטיב הקרבן. האדם יצטרך להקריב בשביל הטכנולוגיה חלקים מאישיותו ונפשו כפי שאולץ להקריב לאורך אלפי שנים בהקשר הדתי כמו עקדת יצחק וישו על הצלב. הטכנולוגיה מקפלת בתוכה אולי סוג של גאולה אך בל נטעה אנחנו מקריבים בשבילה ביודעין או שלא ביודעין.
אפילוג
בשלב האחרון של ההסרט דייב באומן בחליפת האסטרונאוט האדומה ( סמל לחיוניות?) מוצא את עצמו בחדר מסגנון לואי ה-14. מטרתו של החדר היא אולי הבלטת הניגוד שבין האסתטיקה המכשירנית טכנולוגית בסיפון הדיסקברי לבין ריהוט ויקטוריאני של שנים עברו, תקופה אחרת לחלוטין, בודאי לא טכנולוגית. באומן עובר כעת מספר שלבים, הוא אוכל, הכוס נופלת ונשברת, זהו ייצוג סמלי להתרוקנות, לסיום של חייו. בשלב הבא באומן שוכב במיטה, זקן מאוד, ללא החליפה. הוא מביט על המונוליט המצוי בחדר ריהוט המינימלי של החדר הוא התשובה להאל , בחדר יש ראי( סמל לייצוג הזמן הקוי וההיסטוריה) באם במקרה באומן שכח את אנושיותו על סיפון הדיסקברי הקר והחלק בשימושים הטכנולוגים הגדושים, הרי ראיית עצמו מול הראי תחזיר אותו להכרה אנושית ובעיקר השיער המלבין והקמטים. זהו מפגש שמסמל את כל מטרת המסע. אדם מול אלוהים. באומן מת. במימד הפילוסופי תחושת זמניות מביאה להכרת כיוון, יעד תכלית מסוימים באדם. הסיום הוא לקראת התחלה חדשה. התינוק פעור העיניים המשתאה אל מרחב היקום הוא פאר היצירה, לא הטכנולוגיה. באומן הזקן לא חוקר, הוא מרגיש את המנוליט, רק עם יזדקן וימות יוכל להיוולד מחדש. זהו מוטיב הניסיון והזמן על פני האינטלקט לבדו. המסע כולו נועד לתת בבאומן( באנו) את ההכרה על משמעותה הכוללת של הטכנולוגיה והניתוק מהאנושי שיכולה לבצע. יש משהו יהודי בקובריק. פאר היצירה הוא האדם ולא האל. מטרתו של האל היא לתת לנו את ההכרה בבחירה חופשית ואמונה באל המקופלות ביציאתו של באומן מדיסקברי לבדו יחדיו, קשורות זו בזו. הדיסקברי והאל לא יכולים להביא להתגלות אנושית. המסע מהקוף ועד יופיטר הוא להבין את מגבלותיו של האל. הדיסקברי משוגרת בכדי לברר מי יצר את המנוליט, ההתגלות הוא שהמונוליט הוא היוצר באם הסיום הוא התינוק המתפלא בעיניים פעורות כיצד אנו לא אחוזי פליאה על היצירה הגדולה ביקום. היצירה בעלת רמת התכנון והייחודיות הבלתי יאמן. יצור אנוש. לא ניתן להתעלם, הריי הוא מביט ישר אל תוך עיננו.
חמישים שנה חלפו מ1968 של יציאת הסרט . אם אנו מרגישים ששווה לנו להפוך ולחקור ביצירה זו הריי שהיא אכן סוג של פרק מכונן בהסתכלות, הכרה והבנה שלנו לגבי עולם האינטליגנציה המלאכותית על מכלול השלכותיו. אולי עוד משהו לסיום …כשם שקיובריק השאיר את הפרשנות הסרט לצופה , למי שזיהוי המונוליט כייצוג האלוהות במובנה הדתי מכביד משהו…, אפשר אולי לזהותו גם כבינה חוצנית \חייזרית שהציוויליזציה האנושית היא ההיסטוריה הרחוקה שלה ….
להמחשת הדואליות בין טכנולוגיה לתאולוגיה אנו רואים בתמונה למטה את באומן המאוד זקן על ערש דוויי פוגש את המונוליט . הירהור מיסטי דתי מצוי בתמונה מתחת .באומן הגוסס ( התרוקנות החיים ואבדן הגוף הפיזי סומלה ברגע שבירת כוס היין קודם לכן ) מצביע על המונוליט בדומה לציור המפורסם של מייקל אנג' לו המתאר את הכמעט מגע בין הבורא לאדם .דגש נוסף הוא החדר המייצג את עידן הנאורות ( הרנסנס) המדגיש את האדם הנכנס לשלב תודעתי חדש . שער הכוכבים והמונוליט מייצגים את הטרנספורמציה שהאדם עתיד לעבור . שינוי עומק תודעתי זה כבר הזכר בכה אמר זרתוסטרה של נטשה ( קיובריק אהב את ניטשה ) ברעיון העל -אדם שלו . באומן היה חייב להרוג את hall כדי לעבור לשלב הבא של האנושות , זה לא רק טכנולוגיה ומיחשוב . קיובריק מסיים את הסרט בין השעתיים ו19 דקות בתינוק הכוכבים ….זהו סיום באדם חדש לא רובוט .ניתן להרהר במוטיבים הניטשאניים של זרתוסטרא ומוטיב השיבה הנצחית . שער הכוכבים הוא מעבר מימד אישי לבאומן , החדר הרנסנסי הוא תזכורת לשינוי ברמת התרבות והחברה . במסע הכוכבי הוא מסע לשינוי מהותי , בדומה למסעות אודיסאוס החוזר שונה מימה שיצא לדרך . המוטיבים של 2001 מדגישים מוות, לידה מחדש, שער כוכבי , מונוליט , חדר רנסנסי הכל מייצג תהליך של טרנספורמציה שינוי לקראת אדם חדש . הטכנולוגיה נקשרת בסרט גם לאלימות , הקוף משתמש בעצם בכדי להכות את הקוף מהקבוצה היריבה …אך את הכרת העצם\מכשיר הוא קבל מהמונוליט .לדעתי העובדה שהסרט אניגמטי הוא בכוונת מכוון , קיוביריק לא רצה תשובות הוא רצה שנשאל שאלות בעקבות מה שצפינו בו .
משהו על קובריק : הוא היה ממוצא יהודי אך משפחתו לא הייתה דתייה . שמו האמיתי של אביו היה יעקב , הוא שונה לז'אק או ג'ק כדי להיטמע בחברה האמריקאית. לעיתון פלייבוי ענה כשנשאל האם 2001 הוא סרט דתי? " אני אומר שרעיון האלוהים נמצא בלב 2001 אך לא במובן הסוג המאנש ( לשון אנושי ) של תפיסת האל.
צילומים נוספים מהסרט הנפלא הזה אפשר לראות בקישור זה.
האתר האסטרולוגי-נומרלוגי החדש שלי באנגלית: http://www.astrowiz.me
ירון ליבנה הבלוג - מאמרי עומק 