המיתולוגיה
העקרב הוא הפניקס, עוף החול הנשרף והקם מעפרו, מתחדש ונוסק מעלה. כמותו כך המזל, מעוגן במעגלים של הרס, בנייה והתחדשות. ייצוג מעניין שלו הוא האל ההודי שיווה המתואר בספרות ההודית כמייצג את החיבור בין חושניות הרס וחורבן לבין התחדשות פריון וחיים . שיווה אחראי לחורבן הקוסמוס אך הוא גם בעל עוצמה מינית –ארוטית חושנית המביאה לביטוי את הכוח המחייה, מפרה ומחדש.
מזל עקרב מופיע בדמותו של אל השאול הדס ( השם בא מהמילה היונית ה-"בלתי נראה") באפוס הקדום של היוונים המתאר את בניית השאול , ארץ המתים העקרבית , מזכר הפתח הפעור והכלב השומר צרברוס שמקבל את פניהם של " הנתינים" החדשים. מלכת השאול היא אלת האביב דווקא . במצרים מגולם פרעה באל הורוס שהפך, לאחר מותו , לאוזיריס בממלכת המתים העקרבית. העקרביות מתעצמת כשהבתולה היווניה הטהורה, קורה, הופכת לפרספונה הנוראה לאחר שהדס אונס אותה והיא מרותקת זמנית לגיהינום. במצריים ייצוג נוסף של העקרב הוא האל רה , ששולט ביום ומת בלילה , ושב וקם לתחייה בבוקר. כל אלי הפריון העקרביים במסורות השונות מתים וקמים לתחייה . הם מהווים את הסמלים לקמילה והתחדשות של הצמחייה והחקלאות שורית- קוטבית (במתח הקוטביות והניגודים המיסטי הטמון במבנה גלגל המזלות). אוזיריס נרצח ויורד לשאול, איזיס מחברת את קרעיו ובכך הוא מתחדש עקרבית וקם לתחייה. האל תמוז יורד לשאול כדי לאסוף את אשתר, מלכת השמיים המוקעת על יתד במשך ימים. מימד שכזה הוא עקרבי היות שמקפל בתוכו ייסורים , מוות וקושי שמונצחים במיתוסים, מצבי דעיכה, קמילה,שינויים, אלמוות, התחדשות או גלגולי צורה, הנחמה היא השיבה לתחייה.
הירידה לשאול של אורפיאוס, לחפש את אהובתו שמתה, הונצחה אצל דנטה. ישנו השאול אך גם הפרוגטוריום – אותו כור מטהר שבזכותו הירידה אל השאול מקבלת משמעות עקרבית פסיכולוגית עמוקה של צלילה לתהומות הנפש – למות כדי להיוולד מחדש כפניקס או כפרספונה, בת אלת הקציר, זו היורדת לשאול בכל סתיו וחוזרת באביב (השורי קוטבי ) להפריח דשא , פרחים ופירות.
זוהי תובנה יסודית במימד העקרבי : צריך למות כדי להיוולד מחדש. בפרספקטיבה אסטרולוגית הכוונה היא לשינוי נפשי –פסיכולוגי עמוק המתחולל בנפש פנימה . תהליך של טיהור והמירוק המזכך יתרחש בשאול . במיתולוגיה היונית , כמו בסיפורי עמים אחרים , ירידה לשאול העקרבי וחזרה מימנו מציינות גבורה של אדם שחצה את הגבולות בין חיים למוות ובכך קנה לעצמו אפותיאוזיס , האלהה, עליה ברמה מאדם לאל. אל הדס ירדו בני תמותה שלא הצליחו לחזור מהשאול: למשל פריתואוס שרצה לזכות בחסדיה של פרספונה, נכשל ונענש בישיבה נצחית על אבן בלי שיוכל לזוז או לדבר. היוונים כינו את השאול של הדס טרטרוס (נגזרת של המילה "עינויי" ביוונית).
מיניות , פשע, מוות ועינויים (קאמי מנסון ז'נה ומישימה)
המוות הוא שלילה , שלילת החיים, אך כחוויה עקרבית הוא משקף ומקפל בתוכו תשוקה לחיוב שכן הוא מייצג גם את התשוקה העמוקה לקיום. כך מצפין מזל עקרב בתוכו מימד פרדוקסלי, סוג של סתירה שבה חווית המוות היא ביטוי עמוק של התשוקה לקיום, לחיים. הפילוסוף היידגר רואה באימת המוות פנייה של האדם אל עצמו: המוות מבודד אותו מהעולם הגשמי ומהמציאות הסובבת אותו. האדם לנוכח המוות העקרבי תופס את עצמו לא כחפץ אלא כאדם. אימת המוות העקרבי בעצם משיבה לאדם את מקומו הייחודי בקיום ומרוקנת אותו מהאשליה של היותו חלק מן העולם . בסיפרו של העקרב אלבר קאמי (7.11.1913) " המיתוס של סיזיפוס " (1990 עמ 61) קאמי אומר שלמוות יש כוח מטהר "היות שמשאיר אותך עם עצמך, נטול הגנות, אל מול אלוהים".
במימד היותר קיצוני מופיע הרוצח , במחזה "קליגולה" של קאמי קאיוס קליגולה ששלט ברומי בשנים 71-73 לספירה , רוצח אדם רק כדי לחוות את חווית המוות . קליגולה מייצג את הקיצוניות העקרבית היות שחווה את המוות בנוסח של "אני רוצח לכן אני קיים". הוא חונק את פילגשו, משגל אשה בנוכחות בעלה ומחבר את המימדים העקרביים של מיניות, קיצוניות ומוות למעגל של טירוף , מין ומוות . זוהי חווית סוג של שיחרור מכל נורמה ע"י קיצוניות ואכזריות . קליגולה נהג לסרס את נתיניו , מראות של טריבונים משוספים ומתבוססים בדמם , נשות סנטורים נאנסות , כל הללו הם תוצאת דיבוק של פלוטו שעלה מן השאול וזכה לאכסנייה בגופו של קליגולה .
בנטילת החיים של הזולת הרוצח יוצר מגע עם הנצח , כך כנראה חשב צ'ארלס מנסון (12.11.1934) העקרב שרצח ב9 לאוגוסט 1969 את שרון טייט (זוגתו של רומן פולנסקי) בהיותה בחודש השמיני להריונה. מנסון היפנט את חסידיו והוביל אותם למסע רציחות מטורפות בקליפורניה תוך התמכרות לפולחן של שינאה.
אצל ז'אן ז'אנה באו לביטוי המוטיבים של קיצוניות עקרבית. ז'אנה מטיף עקרבית לכך שפולחן הרצח יהיה חגיגי וייראה כמיסה שחורה. " עיניים ירוקות" , אותו רוצח יפה תואר במחזה " ההשגחה העליונה " חווה אקסטזה משחררת בזמן הרצח. בהתבוננות פסיכולוגית, פשע בודאי כמו רצח מאפשר בקיצוניותו השגת זהות ברורה . רוצח הוא סטיגמה של זהות חד משמעית . אם קודם לכן עלו אצל האדם שאלות זהות בגלל נפש כאוטית , הריי שכעת הן נמוגו וזהותו לאחר התיוג והסטיגמטיזציה אינה מוטלת בספק זוהי זהות חד משמעית. באשר לחברה , מרגע שתוייג ונכלא ה"ליכלוך" והרפש הם אצלו , יש אישור לכך, אנחנו מיטהרים.. זה עכשוו הכל אצלו ..הרוצח \ הפושע לקח עליו את הרוע באמצעות סכין או אקדח. עקרבית הוא מטהר אותנו. חווית הריקנות והנצח שממתינים לו עמוק בתא הכלא היא חלק ממכניזם הטיהור. זוהי ירידה עקרבית אל השאול שלוקחת עמה את הטומאה של כולנו כחברה.
מיזוג עוצמתי בין דפוסיי התנהגות קיצוניים , מין ומוות של העקרב ממוחשים לנו על ידי הסופר היפני הנערץ יוקיו מישימה. למישימה המוות יפה וארוטי, אקסטטי משהו כמו אותה אשה באחד מספריו העומדת אל מול הים, אלוהי הים מכה בה ונכנס לתוכה. בספריו הוא ממית את גיבוריו בעת המגע המיני, זוהי התאבדות תוך כדי מעשה האהבה. מישימה רצה את דרך הבושידו, את נפש הסמוראי העקרבית שדרשה מהסמוראי לחיות בכל יום את מותו, לקבוע את צורת מותו , לאחוז בו ולבחור בקסם הכיליון החושני. מוות מקדם למישימה הוא שימור הנעורים , בריחה מהזדקנות וכיעור. ב-25.11.1970 פלש מישימה אל מפקדת הצי היפני בטוקיו. מאות חיילים הוכרחו להקשיב לנאומו בדמות הדקדנציה ביפן המתועשת. בסוף הנאום הוא ביצע חרקירי פומבי לעיני כל. מישימה בחר לסיים את חייו בגיל 45 כשהוא בשיאו בטקס הכבוד של הסמוראי עטור בסרט קמיקאזה ירוק על מצחו. מישימה מת בטקס עקרבי עתיק היות שלתפיסתו המוות הוא ניצחון על הזמן הכרונולוגי המזקין . זהו ניצחון הנעורים זוהי חוויה אירוטית מסעירה היות שזו אינה היפוך של החיים אלא התגשמות מלאה ויפה יותר של המאוויים תוך הענקת משמעות לחיים בדרך בא האדם מת.
העקרב מיוצג ע"י החיות נשר ונחש. הנחש במיתוסים ובפולקלור הוא סמל פאלי המייצג מיניות. התפיסה הזורואוסטרית –הדואליסטית של טוב ורע בפרס הקדומה, האל הרע, אהרימן, שולט בבריאה החילונית ורואה בתשוקה המינית וב"יה" , האשה הפרוצה, את עמודי התווך של מלכותו. זאת בניגוד למשל לבודהא, הנאבק בקאמה, התענוג המיני, מישום שהמין העקרבי קושר בני אדם למעגלי היוולדות חוזרים, לגלגל הסמסרה, לקיום הנשמר בגוף פיזי בהיסטוריה ובמימד הזמן. המין העקרבי הוא מכשיר שבאמצעותו מתרחשת ההיזרקות, ההישלחות מחסד ונצח אינסופי לכלא הגנוסטי של הנשמה (קיום בגוף פיזי).
כאן, אולי עולה התהייה המעניינת אם תחושת ההשפלה והאשמה העמוקים הקיימים בעקרביות נובעים ממהותו של המין כמכשיר אכזרי של זריעת נשמות בגוף ובעולם מחולנים (מלשון חילוניות). הקתוליות מעוגנת בפרישות ומזהה אהבה עם אלוהים כהיפוך לאהבת הבשרים. איננו יודעים כמה קדושות קתוליות בחרו במוות על פני מין מרצון, בעיקר שלא מרצון – כדוגמת לוקרציה בתמונתו של טיציאן, אמן הרנסנס שצייר את הקדושה מתאבדת לאחר שנאנסה בידי טרקווינוס המאיים עליה בחרבו.
העקרביות מקפלת בתוכה סוג של תחושת לכלוך והשפלה בכל הקשור למיניות ולמשגל. בהתבוננות " מרמת הנשמה ", האקט המיני וההנאה הפיזית שמסתיימת באורגזמה הם הוכחה חד משמעית חזקה לקיום בגוף פיזי, אישוש איתן לגלגולי הנשמה בגוף ו" הידרדרותה" מחסד אינסופי אלוהי לעולם " מחולן וטמא ", אל מושבת העונשין של קיום בגוף פיזי . אוגוסטינוס האמין כותבת קארן ארמסטרונג (ההיסטוריה של אלוהים) שאלוהים גזר על האנושות קללת נצח אך ורק בגלל החטא היחיד של אדם. האשמה עברה בירושה לכל צאצאיו באמצעות המשגל, שזוהם לדעת אוגוסטינוס בגלל "תאוות הבשרים" – התשוקה הלא רציונאלית להתענג על בשר ודם במקום על אלוהים מימד שמורגש במיוחד בעת המשגל, כשהרציונאליות שלנו מוצפת לגמרי ע"י תשוקה ורגש ואלוהים נשכח בעת שבני האדם מתענגים ללא בושה זה בזה. היכן אם כן גופה הטהור של מרים הבתולה.
מנקודת מבט עקרבית הגוף הפיזי מייצר שניות שצד אחד שלה מספק את חווית ההנאה המינית, ואילו מהצד השני יש לספוג את הכיליון שמקורו באותה פיזיות. העקרב, אם כן, מתווך בין עולמות על ידי המיניות, בין המימד הרוחני למימד הפיזי –גופני –אדמתי (שורי). פעולת התיווך מקפלת בתוכה בעיתיות ודילמה של בין טהרה לחטא, בין נשמה לבשר. המין, אמרנו, הוא מכשיר ליצירת החיים במימד הגופני אך ייתכן גם כיוון הפוך, זה המבקש להשתחרר מן הפיזיות במצבים מסוימים. את המצב האבסורדי הזה מייצג האינקוויזיטור המחזיק בידו את הברזל המלובן, המענה את הנחקר ומאלץ אותו להתוודות על " פשעיו וחטאיו". המעונה מצוי כעת במצב עקרבי הפוך לרגעי ההנאה המינית, הוא עובר סבל בל יתואר וכל רצונו הוא רק להשתחרר מהקיום הפיזי, מהגוף המעונה שהופך עכשיו למעמסה בלתי נסבלת, למשהו מיותר שהלוואי וניתן היה להשיל אותו ברגעים שכאלה. כל מה שהמעונה האומלל רוצה הוא דבר אחד בלבד, להפסיק לחוות את הגוף הפיזי ולהפריד את נשמתו מגופו.
המעונה, אם כן מאמין כעת בכל כוחו באלוהים ( גם אם לא היה אדם דתי קודם לכן) ומוכן לבוא אליו במהירות האפשרית. מיניות ועינויים נפגשים אצל העקרב כצומת בה נפגשים המימד הפיזי עם הגשמי-רוחני בעסקת חבילה פלוטונית של דבר והיפוכו. זוהי הפרדה סופית בין גוף לנפש בה המענה הופך מכשיר בידי המעונה להפרדת נשמתו מגופו, להפוך למאמין בעל כורחו. המענה, האינקוויזיטור , חווה " טהרה" היות שבאמצעות הברזל המלובן הוא " מטהר את הקרבן מגופו, "מהליכלוך הפיזי של גופו הנצרב" …השיחרור מהבשר "הטמא" הוא הפרדה חד משמעית בין שמיים לארץ, בין קריית האלוהים האוגוסטינית לקריית האדם. אירוע שכזה מתרחש בחדר 101 בספרו של ג'ורג' אורוול 1984, עומד וינסטון סמית עירום מול כלוב עכברים. כדי להימלט מהזוועות שהחוקר אובריאן (העקרב ריצרד ברטון שנולד ב-10.11.1925) בסרט המבוסס על הספר "1984") עומד לעולל לו, עליו לשנות את זהותו , לוותר על גופו ולחיות כרוח נעדרת חומריות. עליו להאמין ששתיים ועוד שתיים הם חמש ולאהוב את התוצאה המתמטית הלא נכונה..זהו סוג של ויתור על אמת חיצונית, על יחסי המין עם ג'וליה אהובתו שמאוששים את הימצאותו של העולם "שם בחוץ". אובריאן מענה את וינסטון כדי לגרום לו לסמוך רק על עולמו הפנימי. למחוק את החיצוני, את הפיזי, את החושי. כשהרומאים עינו את רבי עקיבא למוות הוא אמר לתלמידיו שעכשוו הוא יכול למלא את המצווה לאהוב את אלוהים בכל נפשיך …ובמעבר מהמימד הגופני לחומרי עצמו ניתן למקד את הקוטביות העקרבית-שורית בהקשר לנכסים שלכשעצמם נתונים לשימוש וצריכה ובגלל זה הם מתמעטים דרך קבע . זהו סוג של פחד עקרבי שהופך את צורת הקניין (השורי קוטבי)הרדיקלית ביותר והיחידה הבטוחה להרס . רק מה שהחרב יישאר לתמיד בטוח לגמרי ושייך לנו. גם בעל הקניין הגדול ביותר מודע לסופו למות , למגבלת החיים, סופיותם של החיים היא אתגר רציני לקניין …תשוקת העקרב לכוח היא זו שמניעה את התהליך האינסופי (המרקסי ) של הצבר ההון הקוטבי שורי אל עבר סופו ההגיוני של חורבן עצמי .
מרגלים בוגדים וחקירות
העולם העקרבי הוא עולם של מטה, חבוי עמוק מתחת לשטח ומצוי באפלה ולא נחשף לאור השמש. על-פי המיתולוגיה, כשפלוטוס אל השאול יוצא אל פני הקרקע, הוא חובש קסדה שהופכת אותו לבלתי נראה. העקרב האסטרולוגי מקפל בתוכו בעסקת חבילה את עולם הריגול והחשאיות, פיתוי, כסף, מיניות ומאבקים. כך , בסינכרוניות אסטרולוגית, נולד הסוכן החשאי המפורסם בעולם ג'יימס בונד, ב11 בנובמבר 1920. גם הוא מת כפניקס וקם לתחייה היות שהוא "חיי רק פעמיים" בסרט המפורסם. הכסף העקרבי בא לידי ביטוי בסרט "גולדפינגר" (1964) בעת ניסיון שוד הזהב בפורט נוקס שבארצות הברית. כמו בשאר היצירות שנכתבו בידי יאן פלמינג, הסוכנים החשאיים העקרביים הם מייצגים את רעיונות הבגידה, הנקמה, הלשנה, קינאה והרכושנות.
החשאיות העקרבית טומנת בחובה תחושת כוח. המרגל יודע סודות ומנהל פרשיית אהבה אינטימית עם שולחיו, לפעמים משמש גם כסוכן כפול עם הצד השני… את הבחינה המעמיקה של נפש המרגל העקרבי מציג לנו ג'ון לה קארה, שבחן את נפשו של הבוגד בספריו " המרגל שחזר מן הכפור "(1963), "החפרפרת" (1974), " וכל אנשי סמיילי" (1980). בספריו הוא טוען שהנחיתות וההשפלה אכן מביאים לבגידה וגם לנקמנות ורצון לזכות בתשומת לב, בכבוד ובהכרה, אך לא רק היות שקיים גם הרצון להשתייך לצד שיהיה חייב לקבל אותי בגלל מה שאני יודע כמרגל. כדי לבגוד צריך קודם כל להיות שייך …אמר המרגל שערק מבריטניה לרוסיה בשנת 1963. מאחורי כל בגידה עומדת המשאלה להרוס דבר מה, להביא לביטוי רגש קיצוני ולזכות בהכרה מלאה, להשתייך לאחד הצדדים באופן מחלט אם עזבת צד אחר בדרך שאין בה חזרה. זוהי סוג של משאלת זהות והשתייכות. הבגידה היא נקמה עקרבית בהתבוננות פסיכולוגית. במבט פילוסופי במקצת הנקמה הוא גם סוג של ביטול מימד הזמן הקווי היות שמעלה בעוצמה את זמן עבר הטמון הנפש, מצב של התחדשות עקרבית. החייאת זמן עבר בעוצמה וחזרתו להווה. הן הנוקם והן הנינקם יחושו זאת ויזכרו מה הייתה הסיבה למתרחש כעת. אבל המסלול הפסיכולוגי העקרבי אינו מסתיים בזאת, משאלה עמוקה יותר במימד העקרבי היא משאלת המוות המקופלת בעומק נפשו של הבוגד\המרגל. ברבים מן המקרים בוגדים נידונים למוות והוצאה להורג. הבוגד מאשש את הזהות שלנו כקבוצה כי כעת הוא בחוץ ולא איתנו, אנו מבינים מי אנחנו כעת בדיוק, שהריי אנו לא הוא…לגמרי לא הוא… המרגל \ הבוגד מנקודת מבט אסטרולוגית הוא הצורך שלנו ביהודה איש קריות כדי להיטהר ואם לא יבגדו בנו , אולי גם אנו קצת מלוכלכים או לא לגמרי טהורים. הבוגד הוא צלב סמוי שהופך אותנו לקרבן מטוהר. אחרי הבגידה נהיה נקיים , צודקים לגמרי. ובאשר לאירגונים החשאיים שהם גם בדרך כלל עתירי ממון ותקציבים מה שמזכיר שוב את המקור המיתולוגי של פלוטוס המתגורר מתחת לאדמה אך נחשב עשיר יותר מיופיטר. הארגון החשאי ממומן ע"י יצירת פחד עקרבי ( ופחד הוא מוטיב עקרבי ) על בטחון המדינה: " אנו יודעים , אנו שומעים", "אנו קולטים מידע וחומרים שלא ניתן לפרסמם כעת "…יש צורך בהרבה כסף לקבל את המידע. ככל שנפחד יותר – התקציבים כנראה יגדלו. אנו הריי רוב הזמן בסכנה!
בנפתולי הנפש העקרביים נחשפים אם כן, רגשי נחיתות ונקמה. תכונות אלה מובילות את העקרב אל הפשע מצד אחד, או לחילופין לעבודה במשטרה ובמערכות חשאיות מסוגים שונים. כך האינקוויזיטורים ומדורות המוקד מייצגים את הצורך העקרבי בחשדנות וחקירה, ומשרתים את הצורך בהפללה, בגילוי אשמתו המושחתת של הפרט. קפקא, גלילאו, זאן דארק, משפטי הראווה במוסקבה, כל אלה מצביעים על החוקר העקרבי, זה הרוצה חתימה על הודאה, נחוש בדעתו לזכות בווידוי ויהי מה, הכפיתיות העקרבית תבוא לביטוי בשאלות החוזרות ונשנות. רגע ההודאה הוא האורגזמה העקרבית של החוקר, שיחרור ממתח רב." הליכלוך" עבר אל הנחקר… הוא הודה, אנחנו מעכשו נקיים. מישהו צריך לקבל את הטומאה והלכלוך למשמורת, עד הנחקר הבא ..מייצרים כאלה כל הזמן.. אל תטעו, החוקר לא בא בשם המדינה אלא רק משתמש במדינה ובחוק היבש כדי להיטהר מעצמו.
קינאה, רכושנות, פחדים וערפדים
מתח הניגודים הנעוץ בקוטביות עקרב-שור הוא הבסיס לפשע העקרבי הראשון בתנ"ך. אלוהים מקבל את את מנחתו של הבל אך דוחה את זו של קיין (בראשית, ד') " קול דמיי אחיך צעקים אלי מן האדמה …ארור אתה, מן האדמה אשר פצתה את פיה, לקחת את דמיי אחיך מידך. המעבר מרמת הנפש העקרבית למטריאליזם האדמתי חומרי שורי בגלגל המזלות. החומרנות השורית היא הבסיס הארכיטיפי למוטיב הקינאה העקרבי. לא במקרה שגור הביטוי " קשה כשאול הקנאה". קינאה היא מטריאליזציה של הנפש כי זוהי מריבה על רכוש המביאה להקצנה.
קנאתה של אנטיגונה נובעת ממסירות עקרבית טוטלית לאידאה של הרס וחיזור אחר המוות במאבק שמתעורר סביב השאלה האם לקבור כיאות את אחיה פילינקס שנלחם באחיו אתוקלס , מנהיג תביי והביא למות שניהם . פרויד סבר שקינאה נובעת מצער על אבדן מושא האהבה והכאב ופגיעה בדימוי העצמי יחד עם תחושת הנחיתות והערכה העצמית היורדת היות שעזבו אותנו , מושא האהבה אינו רכוש שלנו יותר.. אם נעזבנו כנראה אנו לא שווים. כך אותלו בסיפורו של שייקספיר. יאגו, התגלמות הרוע, מאוהב בדסדמונה ויוצר למסע של רצח ורעל. הוא הנציג הארכיטיפי של הקנאה העקרבית . כזכור, אותלו מאמין שדסדמונה אינה נאמנה לו , סופג את העלבון ואולי חש נחיתות עקרבית גם בשל היותו שחור. הקינאה מבוססת על פחד ואבדן במקרה הנוכחי גם הדימיון המיני במשחק יחד עם רגשי נחיתות ופחד עמוק של "במה הוא יותר טוב מימני"? והנה החוקר הקנאי שבדמיונו קרה משהו הרבה יותר גדול…
אותלו, דסדמונה וקין הם דוגמאות טובות לקינאה עליה אמר הפילוסוף וולטר (1694-1778) " קנאי נעשה, במלוא הכנות והיושר, לרוצח למען המטרה הטובה".
ובאשר למוטיב הפחד העקרבי , זה האחרון קיבל ביטוי רחב בז'אנר סרטי האימה בקולנוע . סרטים כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד (1932)" , החונק מבוסטון" ופסיכו (1960) הביאו לידי ביטוי את הצורך העמוק שלנו בפחד העקרבי. הפחד אולי משכנע אותנו שמישהו\משהו אכן קיימים "שם בחוץ" ומתבוננים בנו. זהו אישור ליציאה מהסובייקטיביות לאובייקטיביות . מנפשנו פנימה אל החיצוניות . הפחד העז מסמן לכך ש"המציאות שם בחוץ" אכן קיימת לא כחלק מאיתנו אלא כמשהו נפרד לחלוטין. היא מתבוננת בנו ובכך אולי מאששת את זהותנו הנפרדת ( שאולי לא כל כך ברורה). פחד, אם כן הוא פיגום התומך בזהות המוגדרת שלנו. מבטו של נורמן אל המצלמה ב"פסיכו" אינו המבט הסרטריאני של האחר הכוללני, מבטו חסר נפש. פחדו של הצופה ניזון מהסצנה במקלחת שבה רואים את פניה של מריון, הנרצחת, שמגלות את הפחד והזוועה שהיא חווה ומעצימות את תחושת הקיום ע"י החשש מהמוות.
סלבוי ז'יז'ק מתאר את הפחד העקרבי בספרו "לאקאן עם היצ'קוק" (2004) חניבעל לקטר הפסיכופת מהסרט "שתיקת הכבשים" (1990) מציע לקלריס סוכנת המשטרה הלא היא השחקנית ההוליוודית העקרבה ג'ודי פוסטר (19.11.1962) להפקיד בידיו את סודות עומקי נפשה, הוא לא רוצה לאכול אותה, הוא רוצה את נשמתה. ז'יז'ק סבור שחניבעל לקטר מציב אותנו אל מול עומק העקרביות באמצעות שלילה קיצונית של מימד התבונה, האינטלקט והרציונאליות שלנו כבני אדם. ההתבוננות שלנו "במגרש השדים" ב"פסיכו" ב"פרנזי" מעלות את השכבות העמוקות יותר בנפש הפחד הוא אישוש הקיום והחיים עצמם שמקבלים תוקף ע"י האיום עליהם. אי אפשר שלא לפחד כשג'נט לי נרצחת במהלומות סכין במקלחת ב"פסיכו". הפחד העקרבי מעלה בנו את מושג "האחר" , זה שאינו אני, שהריי אם אין דבר מלבדי, ממה בדיוק אני פוחד?
העקרב קיבל ביטוי פולקלוריסטי וכמובן קולנועי , בדמותו של הערפד. דרקולה מגיע לכל אישה בה הוא חושק , נושך את הצוואר, המזוהה בפיזיות עם הקוטביות השורית ומערב את דמו בדמה. כן אנו עדים לעיסקת חבילה עקרבית הקושרת בין דם, מיניות, מוות ותחיה. העקרב אם כן משתייך עקרבית לכת הפניקס. דרקולה הוא מת חיי שמתגורר כבר 400 שנה באותה טירה בטרנסילבניה. הוא מתחדש בכל לילה כשיוצא מארון העץ אליו נכנס ביום. בנשיכתו ובמציצת הדם הוא מעניק לאישה חיי נצח ערפדיים והופך אותה לעוף חול מתחדש. מאחר והערפד הוא גם אחד מייצוגיו של השטן הוא פוחד מהצלב ומגיע למקומות בהם חל פיחות מוסרי. חטאו הוא עקרבי – פעילות מינית מגברת ופיתוי נשים. הוא עקרבי היות שמפתה, הורס וממית לשם תחייה ומתקיים בתחום הדימדומים של חיים מוות וחטא. בדומה לערפד גם המכשפות הן עקרביות המייצגות את האפל, האי רציונאלי ויש בהן עוצמה מינית ואינן ניתנות לריסון. המכשפה העקרבית פותחת צוהר למיניות האישה כך בסרטו של רומן פולנסקי "תינוקה של רוזמרי" (1978) בו המכשפה העקרבית מכניסה מיניות ופחד לאירוע המתקרב של לידת התינוק.
מזל עקרב קשור ללסת, לאף (חוש הריח) ולאברי המין ופי הטבעת. הוא מזוהה עם השלב האנאלי במבט פרוידיאני של חינוך לניקיון והפרשות. שלב זה קשור גם לסדיזם. פרויד כבן מזל שור מודע לעומק הקוטביות העקרבית.. ומזהה כסף עם צואה. בעת שבירת המפרקת (השורית קוטבית) בשעת הוצאה להורג בתלייה משתחררים השרירים הטבעתיים והמעיים מתרוקנים בצורה לא מבוקרת. הפשיעה העקרבית מקבלת סממן אנאלי בהברחות בפי הטבעת והחיפוש אצל החשוד במשטרה או במשרדי המכס. באשר לאף העקרבי, הוא מתארך.. כשפינוקיו משקר. בטבע העקרב קשור לרעידות אדמה והריי געש. בסציליה שבדרום איטליה שוכן לו הר הגעש אטנה. המקום מפורסם בשל המאפיה והפשע שבו.
עקרבים מפורסמים
ביל גייטס (28.10.1955) מאשש את ההנחה המיתולוגית על עושרו הרב של פלוטו , אל השאול . האיש שייסד את מיקרוסופט נחשב לאיש העשיר בעולם וכנראה גם בהיסטוריה .כעוף החול העקרבי עבר משברים, משפטים ודינמיקות עיסקיות מסובכות שמהם קם ונסק לגבהים חדשים. עקרב כמו עקרב תמיד מתחדש אחרי משבר. גייטס היה לסנדק של הטכנולוגיה היות שהצליח "לחסל" את מתחריו.
אלן דלון (8.11.1935) אמנם כבר לא צעיר אך המבוגרים שביננו זוכרים את העקרב , סמל המין הצרפתי שביטא את העקרביות בסרטיו על הגנגסטרים . בסרט " הסמוראי" (1967) הוא שקט, קודר ,יפה ורוצח , זאב בודד ההולך אל מותו העקרבי . כך גם בסרטים " כנופיית הסציליאנים " (1987) " לילה על העיר " (1973) וה"מעגל האדום" (1970) כולם מייצגים את הצד הקשה של העקרביות.
פאבלו פיקסו (25.10.1881) המוטיבים המרכזיים ביצירותיו של האמן הדגול הינם המוות והמין העקרביים. פיקסו חדר לנבכי היצרים הבסיסיים של האדם, אל הלא מודע העקרבי שבנו. הוא אהב נשים בעלות האיברים הגדולים והציג סוג של פורנוגרפיה עקרבית ביצירותיו. בקיץ 1988 הוצגו יצירותיו של פיקסו בתערוכה שכונתה בשם העקרבי " פיקסו יוצר ומחריב "…שם הודגשו מעגלי ההרס והבניה המלמדים על ההתחדשות העקרבית . בסדרת תחריטים הביא לביטוי את רעיון הקוטביות השורית המפצה באופן מיסטי על העקרביות כשהפך את עצמו למינוטאור (חצי שור חצי אדם) האונס אישה. הדיוקן האחרון שלו היה מסיכת המוות שלו, שביטאה את הפחד העמוק שלו מהמוות העקרבי. פיקסו היה עקרב עם צורך אדיר במיניות, בהרס, במוות ובנייה. הוא צייר נערות ונשים צעירות ועירומות, אבריהן חשופים וגלויים. ההתבוננות בציוריו היא פיתוי עקרבי המזמין להשתתף באובססיה של המפורסם העקרבי.
פיודור דוסטויבסקי (11.11.1821) ברומן "האידיוט " (1868) מתאר הנסיך מישקין באופן עקרבי את רגעיו האחרונים של הנידון למוות. העיסוק של דוסטויבסקי במוות הוא לא המוטיב העקרבי היחידי ביצירתו . הוא נמשך לרסקולניקוב ב"חטא ועונשו" כי מתוך עומק נפשו העקרבית הוא מבין את המניע לפשע . דוסטויבסקי מבטא בכתביו את הקיצוניות העקרבית על-ידי מעברים חדים מאהבה לשנאה וממסירות לאכזריות. הנפש היא השחקן המרכזי של עבודתו הספרותית הדנה במאבק בין טוב לרע בין חמלה לאכזריות . הקיצוניות ששולטת בחיי גיבוריו מטלטלת אותם בין פשע לאהבת אדם. "באחים קרמזוב" עולה משאלת רצח אב. סטפן צוויג אמר פעם כי דוסטויבסקי משאיר בך רושם של אימה ופחד היות שהוא חושף את כוחות ההרס האדירים הפועלים על הפסיכולוגיה האנושית ואת הדחף למערבולת יצרית אפלה הכוללת השפלה ובגידה.
ג'וזף מקארתי (14.11.1908) הסנטור האמריקני מויסקונסין שהאמין בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת שקומוניסטים חדרו למשרדי הממשלה, לתעשיה, לתקשורת, לצבא ואפילו לעולם הבידור והסרטים. מקארתי ששמו הפך במרוצת הזמן למושג עקרבי –" מקארתיזם" בנה את הקריירה הפוליטית שלו על פחד עקרבי , פחד מפני הקומוניזם . מקארתי החל במסע רדיפה אובססיבי שהביא את המוטיבים העקרביים של בגידה, נקמה , הלשנה ותיוג לשיאים חדשים באמריקה . אנשים נחקרו , עברו השפלות , תוייגו כקומניסטים ופוטרו ממקום עבודתם לאחר שזומנו "כחשודים" לועדת חקירה פומבית של הסנאט הכוללת שאלות בלתי אפשריות בחקירה נוקבת. הם נותרו מכתמים גם כשהוכח שהם חפים מפשע . צייד המכשפות של מקארתי הסתיים לאחר שנכשל המרוץ לנשיאות ומת.
ועוד כמה עקרבים, למשל הילארי קלינטון (26.10.1947) שעברה השפלה עקרבית בפרשת מוניקה לוינסקי בתקופת כהונתו של ביל בעלה ונשיא ארה"ב וכעוף החול התחדשה והפכה למזכירת המדינה האמריקנית. רצה שוב לנשיאות ועברה הכפשות מהמעמד המתחרה דונלד טרמפ שכינה אותה קילרי המשחתת והאשימה בשחיתויות. כעת היא מאשימה את ה-FBI בכישלונה.
העקרבה מפורסמת אחרת היא דמי מור השחקנית ההוליוודית (11.11.1962) ששיחקה בסרט ג'י איי ג'יין (1997) כלוחמת הקומנדו הימי האמריקאי. עקרב באם לא אמרנו קשור למעמקים ולצלילות . כך יואב גלנט (8.11.1958) שהיה מפקד הקומנדו הימי ועבר השפלה עקרבית כשלא נבחר לרמטכלות בישראל. ונסיים בליאונרדו דיקפריו (11.11.1972) ש"טבע עם הטיטאניק …בסרט המפורסם.
האתר החדש שלי באנגלית : http://www.astrowiz.me
ירון ליבנה הבלוג - מאמרי עומק 