מזל גדי, על קדושה וזמן בטבעות סאטורן.

המיתולוגיה

(מתוך הספר החדש של ירון ליבנה: אינטרמצו אסטרולוגי)

קרונוס הוא שליט הטיטנים, אותם ענקים קדומים המתוארים במיתולוגיה היוונית. במיתולוגיה הרומית הוא מכונה סאטורנוס. כבנם של אורנוס , אל השמיים, וגאיה אלת האדמה, אולי כבר בנקודה זו מרומז תפקידו כמחבר בין שמיים לארץ, בין הרוחני שמימי לארצי אדמתי. המיתולוגיה מתארת את מרידתו באביו אורנוס, הוא מסרסו באמצעות מגל שקיבלו מאימו ומסלק אותו משליטה בעולם, ותופס את מקומו כשליט האלים. כרונוס נוהג לבלוע את הילדים שנולדים לו מפחד שידיחו אותו ויתפסו את מקומו. אחד מילדיו ניצל באמצעות תחבולה של ריאה אשתו. הניצול הוא זיאוס שנלחם בו ואף ניצח אותו. המיתולוגיה הרומית אימצה את דמותו וקראה לו סאטורנוס , והוסיפה לו את השלטון על הזמן (המילה כרונולוגיה שמשמעה זמן נקראת כך על שמו).

המימד הדתי
ייצוג מעניין של כרונוס-סאטורן לגבי מזל גדי: מסומל בפני היאנוס , אותו ראש בעל שני פנים שכל אחד מהם פונה לכיוון מנוגד. הפנים שפונים אחורה וקדימה מייצגים את הזמן הדיאכרוני, ההיסטורי קווי המקפל בתוכו סדר הכרתי של עבר הווה ועתיד, את מה שהיה ומה שיהיה. יאנוס שנחשב לאל האלים במיתולוגיה הרומית אוצר בתוכו את מבנה המחשבה הגדיי המעוגן על משך, רצף של זמן היסטורי קווי. ומקנה לו בלעדיות ללא עוררין. אופן מחשבה זה הוא מרכזי בדתות המונותיאיסטיות. נקודת ההתחלה ביהדות התרחשה במעמד הר סיני, בשליחותו של משה וקבלת לוחות הברית. בנצרות המאורע המכונן והראשוני הוא צליבתו של ישו בגבעת גולגתא. באסלאם זוהי ההג'רה (ההגירה) של מוחמד ממכה לאל מדינה בשנת 622 לספירה, מימנה מתחיל מניין השנים במוסלמי.
שימת הדגש על נקודת התחלה בזמן, מקור ראשיתי מימנו מתחילה ההיסטוריה, מציבה אופן התבוננות דתי. כבר ממעשה בראשית מציבה היהדות את הבורא והבריאה כנפרדים. חיצוניות האל תהווה פיגום, בסיס ליצירת ההיסטוריה (היסטוריה קווית מקפלת בתוכה הנחת אל חיצון). הזמן הגדיי הוא שעון מתקתק מנקודת האלפא ועד לאומגה, דהיינו עד לסיום כל העתים. הגדי לא יקבל את השעון הנוזל בציוריו של סלבדור דאלי, אצלו הזמן וההיסטוריה לא רק שהם קשיחים לחלוטין, הם גם כיווניים ולא מחזוריים. באמצע, במישור שמשתרע מנקודת ההתחלה ועד לסיום, נוצר פיגום תודעתי, קבוצתי ופרטי הכולל בתוכו עיסקת חבילה של מודעות ובחירה, מטען היסטורי, חטא ואשמה, השגחה ושכר ועונש. חשוב להדגיש, הזמן של סאטורן הוא לא רק היסטורי אלא נע קדימה, ליעוד מסוים שעתיד להיות מוגשם בידי קבוצה שמוכנה לקבל את כללי המשחק הנוקשים של רצון הבורא. במשך אלפיים שנה כמעט יצרה הנצרות, על כל זרמיה, תילי תילים של פרשנויות שנועדו להוכיח כי כל פסוק בתנ"ך אינו קיים לשם עצמו אלא מהווה מרכיב בנרטיב על שהוא סיפור הבשורה של התגלות ישו.
בל נטעה, האמת אינה מוטלת בספק, היא ידועה מראש ונעוצה בכל הדתות משחר קיומן. הכול גנוז בכתבי הקודש. הפרט הוא רק נדבך זמני בשרשרת הדורות. הקוויות היא הצורה, המבנה והאנשים הם התוכן שימלא את הצורה ההכרחית. כאוטיות ומעגליות של מזל דגים באוריינטציה הודית, למשל, שאנו מצויים במאיה, סוג של טעות, מחשבת שווא…אשלייה דגית, סוג של חלום, כל אלה לא יכולים להופיע במזל גדי. חיצוניות האל, הפער הבלתי ניתן לגישור בין האלוהי לבין האנושי מהווה מרכז כובד מחשבתי.
פרופסור בידרמן  מדגיש (מסעות פילוסופים 2003) את הפער והריחוק התמידיים בין הבורא לברואים. חיץ זה הוא הבסיס לקדימות החיצוניות על הפנימיות. לגבי הגדי הארכיטיפי הנצחת הפער הבלתי ניתן לגישור שבין האדם לאלוהות תגרור את המימדים של חטא ואשם. הגמול והעונש הם בידי האל.
הגדי שולל את מימד ההתגלות הדגית האסטרולוגית או החוויה המיסטית. מבחינתו הללו מהווים ניסיון לצמצם את הפער הבלתי ניתן לצמצום, לכן התגלות היא דבר מסוכן. זוהי המהות היהודית, פרדיגמה הנשענת על מסגרת מושגית שבה החוץ קודם לפנים, אובייקטיבי לסובייקטיבי והטרנסצנדנטי קודם לפסיכולוגי (בידרמן ,שם). לפי הגדיות עצם הבריאה היא סוג של דיסטאנס וזאת עוד לפני שהתבצע החטא הראשון. הניסיון של המיסטיקן הדגי " להוריד את הרקיע" רק מעיד על קיומה של נקודת מוצא הנשענת על הבחנה ברורה בין עליון לתחתון. במזל דגים אין אל חיצון והוא עוגן בתפיסה מעגלית מחזורית בה נמוגה ההיסטוריה כולה ועימה הכיווניות, התכליתיות, המשמעות, האשם החטא והעונש. כאן גם מקבל החטא הקדמון את חשיבותו. ללא החטא הקדמון לא יהיה צורך בגאולה שהריי המצב לפני הנפילה פירושו קיום בגן עדן. זאת ועוד, האשם הופך לפיגום עליו שעונה המודעות הגדיית, הבחירה החופשית, היות שאם אנו חשים אשמה אנו מודעים למשהו שלא בסדר, שיכלנו כנראה לבחור ולפעול אחרת. במזל גדי אשם ובחירה חופשית כרוכים זה בזה. זהו ההבדל בין היהדות הגדיית לתורות המזרח הדגיות במובנם הארכיטיפי. ציר הזמן ואותו קו היסטורי מאששים לגדי תכלית של אחרית הימים באמצעות החד כיווניות של ההיסטוריה בעלת המטרה. הגדי הוא המתה-נרטיב ומכאן גם המימד הדטרמיניסטי המקופל במזל זה. סוג של הכרח אופף את הנחת החיצוניות הבולמת כל מקריות ואקראיות. מלכתחילה מקופלת כאן העדפת ה"לשם" על ה"לכאן".
מעניינת כאן העובדה שמקור המילה clock, שעון, הוא במילה cloche שהוא פעמון בצרפתית. השעונים הראשונים מילאו תפקיד חברתי, ובדרך קבע הוצבו בחזיתות של כנסיות.

המימד הפסיכולוגי-מיתולוגי של הגדי.
הגדי ושליטו סאטורן באים לידי ביטוי בדמות המיתולוגית-פולקלוריסטית של הסנקס, הזקן החכם: ארכיטיפוס שמייצג בשלות כרונולוגית ושילוב של ניסיון חיים מצטבר עם תבונה.( רחל הילל, זרתוסטרא הזקן החכם מודל יונגיאני להבהרת משנתו של ניטשה 1978). המילה הלטינית סנקס מתייחסת לגיל הזקנה, הכוונה היא לסיום או להחלשות הכוחות הפיזיים המאפשרים את ראשיתה של החכמה. סימניו המיסטיים הם: מגל, חרמש, (ברמיזה לקציר ואיסוף היבול לאחר הבשלה), כלב, גולגולת (סמל לסופיות) ושעון. הסנקס הגדיי מזוהה עם מורשת תרבות המערב, של מודעות, סדר, הררכיה ושליטה. הסנקס מסמל הדחקה, היעדר ספונטניות, מצפון ואשם. הוא משמר את הקיים, מנוגד לאירוס  ויש בו סממני דיכאון , איסורים וענישה. לסנקס הגדיי חוברים דימויי חורף ואפלה, לילה, אבנים, מלח ועופרת. במיתולוגיה סירוס אביו אורנוס ובליעת ילדיו הם סממן גדיי של העדפת הישן על החדש.
אצל יונג הסנקס הוא דמות היסטורית המביאה זמן עבר וטעם של דורות שעברו מן העולם. סאטורן כזקן חכם, משקף את הצורך האנושי במשמעות ומשמעת. הוא מודע לעובדה שהעדר מטרות ועקרונות מכוונים אינו נסבל לאורך זמן. במקום המבוכה והבלבול של מזל דגים הוא מציב, סדר שיטה משמעת ומבנה מסודר. העיכובים הגדיים מהווים בעצם תהליך של הבשלה שמטרתה לגייס את הכוחות הנפשיים להתמודדות עם לחצים, עם יוזמות ומעשים. כדמות ארכיטיפית באסטרולוגיה הגדי הסאטורני בדימויי הזקן והחכם, הסנקס, מתקשר לדמויות של נביא, מטיף, איש קדוש, פילוסוף, אב רוחני, אפוטרופוס, מנהיג, שופט, רב, כומר, שאמאן, זקן העדה, יועץ למדן.
יונג טוען שהזקן החכם מייצג בעצם את הצד הנראה של האל והוא המתווך בין האל לאדם אשר הוא רואה בו דמות של אל בעצמו. עם זאת, בסאטורן ישנה שניות הכוללת כוחות המזוהים עם השטן כמו, למשל האל הגנוסטי אברקסס. באל זה דרים בכפיפה אחת חיוב ושלילה , אור וצל. לניגודים ישנה חשיבות פסיכולוגית היות שמהווים תנאי ואפשרות בחירה למודעות והתפתחות רוחנית. הצד האפל של הגדיות, הסנקס-הזקן החכם, משתקף גם ברשעות ומתקשר לגמדים. באגדות הוא מתואר גם כזקן המאבד עין אחת, סמל לסגולת הארה בדומה לאוזיריס ולאל הגרמני ווטאן. בגנוסטיקה סאטורן הוא אל המסתורין. במיתולוגיה היוונית מקביל לו הרמס טריסמגיסטוס, שנחשב לאבי כל הנביאים. יונג מזהה את סאטורן עם הצל, אותו תפקוד נחות באישיות, אך עימות עם הצל הוא שלב ראשוני בדרך למפגש כן של אדם עם עצמו. בשפת האלכימאים זוהי התנסות עם ה"nigredo". בספרות הפולקלוריסטית מפגש זה מסומל בירידה לגיהינום. בתהליך סאטורני-גדיי שכזה מתנסים פאוסט וזרתוסטרא. במילים יותר פשוטות הצל הסאטורני הוא השלכה של התכונות השליליות שבנו על הזולת. השטן, לפי יונג הוא גילוי ארכיטיפי של הצל הקולקטיבי, זאת מאחר והיסוד של סאטורן הוא אבהי פטריארכאלי, שומר ערכים ואתיקה (המילה אתיקה מקורה ביוונית הוא eathos ופירושה הרגל, חוק וסדר).
בגדי ישנו מימד של פטאליות. יתכן והטיפוס הפטאלי בונה, באמצעות תחושת הגורליות, את מימד הזמן הקוי בנוסח: "אין מה לעשות, כך נגזר, כך יקרה, זהו הגורל…" לפסימיות כאן יש תפקיד חשוב היות שמשליכה אל זמן עתידי, קווי, נע קדימה ליעד מוגדר וברור שנקבע מראש והוא בעל תכלית מסוימת. בעסקת חבילה פסיכולוגית גדיית פסימיות, דטרמיניזם, פטליזם ואפוקליפטיות הופכים לנציגים סמויים הטמונים עמוק בהכרת האדם ופועלים בשירות הזמן הסאטורני  הקווי היסטורי של בעל פני היאנוס. אולי הזמן הוא מימד כה חמקמק, לא ברור שצריך לאששו תדיר באמצעות הקטגוריות שהזכרו בתוספת מימד השיפוט.

בין גדי לטלה, בין אנגלי לגרמני

סאטורן עומד בניגוד פילוסופי ופסיכולוגי מהותי למזל טלה ולשליטו המיתולוגי מרס. הטלה קיבל ביטוי והשלכה קולקטיבית ארכיטיפית כשתורגם ברמת הקבוצה, לאופי הפאוסטי של הגרמנים. רבקה שכטר (קוסמולוגיה ושפה 1999) סבורה שהגרמנים נזקקו לפאוסט שמכר את נשמתו לשטן בעבור הנאות ההווה והעולם הזה. לגבי פרו'פ שלמה שוהם (בספרו ואלהאלה גולגתא, אושוויץ) הגרמנים היו צריכים את פאוסט ובשפתינו האסטרולוגית את מזל טלה – כהיתר להשתחרר מכל מגבלה של אשם ומצפון גדיי. מרס הוא האנטיתזה להנחת היסוד הגדיית הקושרת בין אלוהים למוסר ולנורמות, להכרה במגבלות וגבולות. הטלה הגרמני  החליט להשמיד את נציגיו האותנטיים של סאטורן המגביל, את היהודים. הם הריי נציגי המצפון והאשמה, הם האחראים להפצתן של הדת והמוסר הגדיי בקרב האנושות. היהודי נתפס כמפריע לחוויה הספונטנית-מיידית-יצרית ב"כאן ועכשיו". היטלר העדיף את החיה הצהובה של ניטשה בכה אמר זרתוסטרא במקום הדחקות ואשם. יצרים אגרסיה ועוצמה מחליפים את ההתכווצות הסאטורנית. פאוסט רוצה להישאר לעד וזרתוסטרא רוצה בשיבה ניצחית. במשקפיים אסטרולוגים שניהם רוצים את ההווה, את הרגע, את שיא הויטאליות. דיוניסוס הטלאי של ניטשה מעדיף ריקוד  ומחליף את כריסטוס. לגבי זרתוסטרא הנצרות מנוצחת עם מות האלוהים. מרס מחליף את סאטורן. ברמת הקבוצה ניתן לזהות את אנגליה והאנגלים כנציגים מבהקים ונאמנים של מזל גדי. מאחר והזמניות היא הפיגום של סאטורן ומוטיב גדיי מרכזי, נבחין שאצל האנגלים הזמן גלוי וברור לכל בשעון הביג בן שבלונדון. זוהי לא נקודת ציון הזמן היחידה אצלם-האנגלים גם מכתיבים לכל העולם, כיאות לאוטוריטה הגדיית , את הזמן באמצעות שעון גריניץ'. האופי הבריטי אכן מקפל בתוכו את האפיונים של מזל גדי: הוא מכתיב פורמאליות, דיסטנס, קורקטיות, היררכיה, נוקשות וסטטוס, הללו באים לביטוי תואם במושג הג'נטלמן האנגלי המחושב והמאופק הדורש "נימוסים בבקשה".

גדיים מפורסמים

אולי לא פלא אם כן, שמפורסמים  וידועים בשטחים שונים לא רק שהיו גדיים אלא שגם באו מאנגליה. פינק פלויד שרו את "החומה" (1982) אותו קיר גדיי במחאה על השמרנות, הריחוק והקור של סאטורן המאפיינים את הממסד הבריטי. אולי לא קל לחצות את טבעות סאטורן ולכן פינק פלויד שואלים" האם יש מישהו שם בחוץ"?…הניסיון לפרוץ את הטירה הגדיית, את ארמון בקינגהם. בספרו הרהורים על המהפכה הצרפתית (1790) מציין האירי השמרן, יליד המאה ה-18, המדינאי והפילוסוף אדמונד ברק (12.1.1729) בן מזל גדי כמובן, את חשיבות ההיסטוריה והשמרנות הגדיית.

סר אייזיק ניוטון (25.12.1642) הפיזיקאי והמתמטיקאי הבריטי, מגדולי המדענים בכל הדורות. הפיזיקה שלו משקפת את הגדיות האסטרולוגית היות שמדברת באקסיומה הראשונה של חוק האנרציה-ההתמדה – שלדעת ניוטון שוכן בחומר וגורם לו להמשיך לנוע בהתמדה גדיית. אצל ניוטון הזמן והמרחב הם מוחלטים. טבעו הגדיי משך אותו אל התיאולוגיה ולכן טען שהאל הוא הסיבה הישירה לפעולת החומר בעולם. אפילו הגופים השמימיים ותנועתם נזקקים להתערבות ישירה של האל." זמן ומרחב הם לא רק מוחלטים", כתב ניוטון במהדורה השנייה של ספרו המפורסם פרינקיפיה מתמטיקה (1687)"הם אלוהיים". היקום לפי ניוטון הוא שעון ענק …גדי מעניין אחר הוא רודיארד קיפלינג (30.12.1865) נולד בהודו אל תוך הקולוניאליזם הבריטי. ספרו המפורסם הוא ספר הג'ונגל (1894). הספר הוא גדיי כי עוסק בחניכה המתחילה בטבע הקמאי, בחיק זאבה ועובר למסגרת נורמטיבית גדיית לציביליזציה. מוגלי הוא סיפור גדיי כי עוסק בערכי המוסר ובשאלות של חינוך. השחקן ההוליוודי מל גיבסון (3.1.1956) הוא גדי שעסק בסרט הפסיון של ישו במוטיב הדתי של המזל.

האתר החדש באנגלית : http://www.astrowiz.me